|
ב[[1997]] עתרו לבג"ץ "לשכת מנהלי ההשקעות בישראל", נגד חוק שחייב את יועצי ההשקעות: להתאגד, להעמיד הון עצמי, להימנע מטיפול בניירות ערך שלהם או של קרובים (למנוע ניגוד עניינים), לעבור מבחני הסמכה. לטענת העותרים כל אחת מהדרישות היא פגיעה בחופש העיסוק, גם כלפי יועצים חדשים ובפרט כלפי יועצי ותיקים שעסקו בתחום פחות מ-7 שנים{{הערה|החוק פטר מבחינות יועצים שעסקו בתחום למעלה מ-7 שנים}}. בג"ץ קבע בפסק הדין{{הערה|בג"ץ 1715/97}} שההוראה בחוק לחייב יועצים ותיקים לעבור בחינות הסמכה כתנאי להמשך עיסוקת בייעוץ, במתכונתה הנוכחית, אינה חוקתית. בהתאם לכך ביטל בג"ץ את החלטת הכנסת.
==מבחן "ביקורת חוקתית"==
כאמור, חוקי היסוד של [[1992]] כוללים את "פיסקה ההגבלה" הבאה: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו"
בהתבסס על תקדימיו בשנים שקדמו ל92', אשר שיקפו ניסיון להגן על זכויות אדם גם ללא חוקה כתובה, פירש ביהמ"ש העליון את פסקת ההגבלה באופן הבא:
#הפגיעה נעשית על פי חוק. (בהיעדר חוק מפורש או הסמכה מפורשת, הפגיעה אסורה).
#החוק (הנ"ל) הולם את ערכי מדינת ישראל (ברוח עקרונות מגילת העצמאות - יהודית ודמקורטית).
# תכלית ראויה.
# עקרון ה"מידתיות".
מבחן ה"מידתיות" הוא הנושא המשמעותי ביותר שנבחן בעתירה לבג"ץ בעתירה על פגיעה לכאורה בזכויות אדם. בכל המקרים שבג"ץ פסל חוק או "דבר חקיקה" של הכנסת, הוא הסתמך על מבחן זה.
ה"מידתיות" נמדדת ב 3 מבחני משנה:
#קשר רציונלי בין האמצעי למטרה.
#אין אמצעי אחר להגשמת המטרה, שפגיעתו פחותה.
#יחס ראוי בין הפגיעה לתועלת (כלומר התועלת שעולה מהפגיעה, גבוהה יותר).
על פי הכללים הנ"ל יבחן בית המשפט העליון האם פגיעה לכאורה בזכויות אדם, מנוגדת לחוקי היסוד:
רק אם לדעת השופטים החוק או דבר החקיקה עומד בארבעת התנאים, העתירה נדחית.
==ביקורת על ה"המשפט החוקתי בישראל", כיום==
| 