עבד עברי – הבדלי גרסאות

כאשר העבד משתחרר, חלה על האדון חובה להעניק לו מרכושו, על פי האמור בתורה {{ציטוטון|וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ--לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ, רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, לוֹ, מִצֹּאנְךָ, וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָהה' אֱלֹהֶיךָ, תִּתֶּן-לוֹ}}{{הערה|{{תנ"ך|דברים|טו|יג|יד}}}}. מצוות הענקה נוהגת רק בעבד שמכרו בית דין, ולא בעבד שמכר עצמו. חז"ל פירשו שמדובר בשווה ערך של לפחות שלושים [[מידות ומשקלות תורניים#סלע, שקל הקודש|סלעים]], אך חז"ל כבר דרשו: {{ציטוטון|מה במצרים נתתי לך ברוחב יד, אף אתה תתן לו ברוחב יד}}{{הערה|[[s:ספרי_על_דברים_טו#פסוק יג|ספרי על דברים ט"ו פסוק יג]]-[[s:ספרי_על_דברים_טו#פסוק טז|טז]]}}. שווה ערך זה צריך להיות מן הצומח או מן החי, אך לא מן הדומם. סכום זה יאפשר למשתחרר להתחיל את חייו החופשיים מחדש, ולהשתקם. אם האדון לא מקיים את מצוות ההענקה לעבד בשחרורו, הוא עובר על [[מצוות לא תעשה]].