הטבת נזקי גוף – הבדלי גרסאות

====הרקע לחקיקה====

בטרם הוסדר נושא הטבת נזק גוף בשנת 1964 בחקיקה, הוכרעו יחסי מזיק-ניזוק-מיטיב באמצעות פסיקת בתי-המשפט, שהודרכה על-פי העקרון שהיה נהוג במשפט האנגלי, לפיו '''המיטיב נעדר מעמד הן בהליכים שבין הניזוק למזיק, והן בדרך של הליך נפרד כנגד המזיק'''. במספר פרשיות שהובאו לפני בית-המשפט, ובהן וידר נ' הולצר והסוכנות נ' שכטר, שלל הלה את זכות תביעתם של המיטיבים לשיפוי הוצאותיהם, ובעניין שכטר נ' הולצר אף נקבע, כי יש לנכות את ההטבה מהפיצויים להם זכאי הניזוק מהמזיק. התוצאה המעשית, הייתה זקיפת טובת ההנאה שניתנה לניזוק לטובת המזיק, וזאת על חשבונו של המיטיב, שלא זכה לשיפוי. המיטיב הוא שנשא בהפסד בעקבות הנזק, כשהפסדו הפחית את חיוב המזיק. העדר מעמד למיטיב, הביא לפגם בסימטריה של הכללים המונחים בתשתית פסיקת הפיצויים בישראל. ברוב המקרים בהם ההטבה ניתנה מכוחם של חוקי גמלאות ושיקום שונים, בשונה מהטבות שניתנו בחסד או מכוח חוזה, הוקנה בחוק עצמו מעמד למיטיב וזכות תביעה להשבת הוצאותיו, ולפיכך, העיוות המתואר נוצר, בדרך כלל, כאשר ההטבה ניתנת בחסד, או על-בסיס מילוי חובה חוזית.<br />

 

נראה ששינוי מרכזי זה, קשור למגמות והתפתחויות במערכת המשפט האנגלית, שהשפיעה רבות על הדין הישראלי בעשורים הראשונים לקום המדינה. בשנת 1963, הגישה ה-Law Reform Committee באנגליה דו"ח, המציע לערוך שינויים בדין הקיים באשר לזכויות המיטיב. בין המלצות הוועדה: מיטיב שהנו מעסיק, יהיה זכאי להשבת הטבתו מן המזיק, במידה שפיצויי המזיק לניזוק יקוזזו בהתאם. על אף שבאנגליה לא אומצו ההמלצות הנ"ל, נראה שהלך הרוחות באנגליה, שהוביל למסקנותיה של הוועדה, הוא שהשפיע על מערכת-המשפט הישראלית, בה כבר ב-1959 הועלתה הצעה דומה על ידי משרד המשפטים, אלא שההצעה כללה לא רק זכותו של מעסיק, אלא כל מיטיב באשר הוא. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1962, הונחה על שולחן הכנסת, הצעת חוק הטבת נזקי גוף, ולאחר שהוכנסו בה מעט שינויים, התקבלה באפריל 1964 כחוק.