עיין ערך: אהבה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: \1ניסיו\2\3
שורה 15:
'''החלק השלישי''', "‏‏וסרמן", מספר את סיפורו של אנשל וסרמן, מחבר סיפורי ילדים יהודי נודע, שהוא אותו סבא אנשל שהוצג בחלק הראשון. בעוד המספר, מומיק, מנסה לתאר באופן ריאליסטי ככל האפשר את גורלו של וסרמן במחנה ההשמדה, תוך הסתמכות על מסמכים ותיעוד מן התקופה, הרי שדומה כי וסרמן והדמויות האחרות מקבלות חיים משלהן, ומתעקשות להסיט את הסיפור ("הסיפור האחד שאין בלתו", זה שגם אנשל וגם מומיק מתעקשים לנסות ולספר שוב ושוב, על אף הכישלון הידוע-מראש) לכיוונים שאינם צפויים, על כורחו של מומיק.
 
בחלק זה מובא וסרמן בפני מפקד המחנה, הר נייגל, כשמברר כי מחמת פגם כלשהו הוא אינו מסוגל למות, לאחר שכמה נסיונותניסיונות להוציאו להורג לא עלו יפה. בינו לבין נייגל נוצרת מערכת יחסים מתוחה, ונייגל מצווה עליו לכתוב עבורו סיפור ילדים בהמשכים; וסרמן, מצידו, מקווה באמצעות הסיפור "לנגע את נייגל בחיידק האנושיות", ולהחזיר לו את צלם האנוש שנייגל ויתר עליו ביודעין. סיפור הילדים מתגלה כסיפור הזוי ומעוות, ונראה כי גם וסרמן וגם מומיק עצמו מאבדים עליו את השליטה. דבריו של וסרמן נאמרים בעברית ארכאית ומצועצעת - הסגנון שבו כתב את סיפוריו בעיתוני הילדים של ראשית המאה ה-20. כינויו הספרותי של וסרמן, "שחרזאדה", מפורש כעת על דרך ההיפוך - לפי ההסכם בינו לבין הקצין הנאצי, בכל ערב על הקצין הנאצי לנסות ולהרוג אותו, כשכר על סיפורו.
 
בעת כתיבת הסיפור מתגורר מומיק בדירה שכורה בתל אביב (שממנה, הוא מעיר, ניתן לראות את הים, שהוא מתגעגע אליו - אליה - מאז סיפור המעשה בברונו), לשם הוא הוגלה מביתו על ידי אשתו והמאהבת שלו גם יחד, כדי שיוכל לשבת ולכתוב. הוא מתחבט בניסיון למצוא את הדרך הנכונה לכתוב על השואה, ומעלה את רעיון "החדר הלבן", חדר דמיוני במוזיאון יד ושם, שבו מוצא האדם בתוך עצמו את החומרים המוכרים של נושא השואה: לא כתיבה על "הרוצחים" אלא התחברות אל הרוצח המסתתר בתוכך, וכן הלאה.