צבא הלבאנט – הבדלי גרסאות

בגיוס הכוח נמנעו הצרפתים מלגייס את המוסלמים ה[[סונים]] שהיוו 65% מאוכלוסיית סוריה. לכוח גויסו במיוחד [[דרוזים]], נוצרים, [[צ'רקסים]] ו[[עלאווים]]. בין [[1926]] ל-[[1939]] כלל כוח זה כעשר פלוגות חיל רגלים, שגויסו במיוחד מקרב העלאווים, ארבע פלוגות פרשים, שגויסו במיוחד מקרב הדרוזים והצ'רקסים, שלוש מחלקות רכובות על [[גמל]]ים, הנדסה קרבית, מספר כלי רכב משוריינים, ויחידות תחזוקה. בנוסף לכך הוחזקו תשע מחלקות של חיל רגלים לבנוני, ו-22 מחלקות של חיל רגלים רכוב, שהורכב מדרוזים, צ'רקסים ו[[כורדים]], ששימשו גם כ[[משטרה צבאית]] למטרות ביטחון פנים, והוצבו בעיקר באזורים בהם גויסו. ב-[[1938]] מנו "הפלוגות המיוחדות" כ-10,000 איש, מתוכם 306 קצינים שרק 88 מהם היו צרפתים. ב[[חומס]] הוקמה אקדמיה צבאית (École Militaire) שאימנה את המתנדבים הלבנונים והסורים.

 

 

ביוני [[1941]] פלשו כוחות בעלות הברית, בצירוף כוחות [[צרפת החופשית]] לסוריה וללבנון, במבצע שכונה "[[המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה|מבצע אקספורטר]]". כוחות בעלות הברית התקיפו את סוריה ולבנון דרך [[ארץ ישראל]] ו[[עיראק]]. ב-[[14 ביולי]] [[1941]] נכנע צבא הלבאנט לבעלות הברית, לאחר שגילה התנגדות קשה. בעקבות התבוסה נשלחו רוב יחידות הצבא הצרפתיות והאפריקניות למקום מוצאן. מיעוט מהם הצטרף לצבא צרפת החופשית. מפקד צבא צרפת החופשית בסוריה ובלבנון, הגנרל [[ז'ורז' קאטרו]] הכיר בעצמאותן של סוריה ולבנון בשם צרפת החופשית, עוד בנובמבר 1941, אך עדיין שמר על שלטון צבאי במדינות אלו. בנובמבר 1943 הייתה לבנון למדינה עצמאית, ובינואר 1944 הייתה גם סוריה למדינה עצמאית.