נשיא הרפובליקה העממית של סין – הבדלי גרסאות

'''נשיא הרפובליקה העממית של סין''' (בסינית מפושטת: '''中华人民共和国主席''', בסינית מסורתית: '''中華人民共和國主席''') הוא [[ראש מדינה|ראש המדינה]] של [[הרפובליקה העממית של סין]]. תפקיד הנשיא הוא ברובו תפקיד טקסי עם סמכויות מוגבלות, למרותעל אף שבדרך כלל הנשיא ממלא במקביל תפקידים נוספים והוא המנהיג העליון של המדינה. התפקיד מוגדר כתפקיד ממשלתי יותר מאשר תפקיד מנהלי.

תפקיד הנשיא הוגדר לראשונה בחוקת [[1954]] והוא אויש ברציפות על ידי [[מאו דזה-דונג]] ועל ידי [[ליו שאוצ'י]]. על ליו הוטל אות קלון מבחינה פוליטית במהלך [[מהפכת התרבות בסין|מהפכת התרבות]] ומשרת הנשיא בוטלה. על פי החוקה של [[1975]] בוטל תפקיד הנשיא באופן סופי ובחוקה של [[1982]] הוא חודש, אם כי עם סמכויות מצומצמות. התרגום המקובל בשפה ה[[אנגלית]] של שם התפקיד עד [[1982]] היה "יושב ראש" (Chairman) ומאז מקובל יותר התרגום "נשיא" (President), למרותעל אף שהמינוח בשפה הסינית נותר ללא שינוי.

על פי החוקה הנוכחית של סין, תפקיד הנשיא הוא יוקרתי, אך בעיקרו הוא טקסי בעל מעט סמכויות בזכות עצמו, בעיקר הזכות למנות את [[ראש ממשלת הרפובליקה העממית של סין|ראש הממשלה]]. רוב הסמכויות המעטות שניתנות לנשיא כפופות לאישורו של [[הקונגרס הלאומי העממי]], אשר הוא בוחר את הנשיא לעד שתי תקופות כהונה בתשל חמש שנים כל אחת.

יחד עם זאת, מאז כהונתו של [[ג'יאנג דזה-מין]], כל הנשיאים החזיקו במקביל את התפקידים של המזכיר הכללי של [[המפלגה הקומוניסטית של סין]] ושל יושב ראש הועדההוועדה הצבאית המרכזית, שלא כמו תפקיד הנשיא, הם מרכזים סמכויות משמעותיות. כתוצאה מכך, הנשיא הוא ראש המדינה [[דה יורה]] וכן שולט על המפלגה הקומוניסטית, על המדינה ועל הצבא, ולפיכך הוא המנהיג העליון [[דה פקטו]] של סין. רוצה לומר, המנהיג העליון של היום מחזיק בתפקיד הנשיא, אך הנשיא הוא לא בהכרח המנהיג העליון, כפי שהיה בין השנים [[1959]] – [[1993]].

במקרה שתפקיד הנשיא מתפנה, ממלא את מקומו סגן הנשיא. במקרה ששני התפקידים מתפנים, ממלא את מקומם באופן זמני יושב ראש הועדההוועדה המתמדת של הקונגרס הלאומי העממי, שמשמש כנשיא בפועל עד אשר הקונגרס בוחר נשיא חדש וסגן נשיא חדש.

על פי חוקת סין הנוכחית,החוקה הסמכות הפוליטית החשובה ביותר של הנשיא היא למנות את [[ראש ממשלת הרפובליקה העממית של סין]]. הקונגרס הלאומי העממי מאשר בהצבעה את המינוי, אך מאחר שרק שם אחד מוצג לבחירה, הוא יכול רק לאשר או לדחות את המינוי. עד היום, לא דחה הקונגרס מועמד שהוצג לבחירה. מאחר ותפקידשתפקיד ראש הממשלה הוא התפקיד הפוליטי החשוב ביותר, הסמכות למנותו, נותנת לנשיא, תחת נסיבות מסוימות, השפעה פוליטית של ממש.

בנוסף לסמכותו למנות את ראש הממשלה, יש לנשיא את הסמכויות לחתום על חוקים, לאשר את הענקתם של מדליות ועיטורים, להעניק חנינות, להכריז על מלחמה ולהוציא פקודות גיוס כלליות. יחד עם זאת, מאחר והנשיאשהנשיא מפעיל את סמכויותיו אלה על פי החלטותיו של הקונגרס הלאומי העממי, או על פי החלטותיה של הועדההוועדה המתמדת שלו, ואין הוא ראשי לדחות את החלטותיהם של הגופים הללו, אלו הן סמכויות פורמליות בלבד.

בתחום יחסי החוץ תפקידיו של הנשיא דומים, כולל למנות נציגים דיפלומטיים והחזרתם משליחותם ואשרורם וביטולם של חוזים והסכמים שנחתמו עם מדינות זרות. הנשיא מיישם את סמכויותיו אלה על פי החלטות הועדתהוועדה המתמדת של הקונגרס הלאומי העממי, ולפיכך גם הם סמכויות פורמליות בלבד.

בשני תחומים קיים שוני בסמכויות של החוקה של אז מאלה של היום: התחום הצבאי והתחום הממשלתי. הסמכויות הצבאיות של היושב ראש הוגדרו בחוקת 1954 באופן הבא: "יושב ראש הרפובליקה העממית של סין מפקד על הכוחות הצבאיים של המדינה והוא יושב הראש של מועצת ההגנה הלאומית". מועצת ההגנה הלאומית הוגדרה אך ורק בחוקת 1954 והיא בוטלה על פי חוקת [[1975]].

כיושב ראש המפלגה הקומוניסטית של סין, נבחר מאו כיושב ראש המדינה בקונגרס הלאומי העממי הראשון. בקונגרס השני ב-[[1959]] ירש את מאו בתפקיד זה ליו שאוצ'י, שהיה אז סגן יושב ראש המפלגה. ליו נבחר מחדש כיושב ראש המדינה בקונגרס השלישי בינואר [[1965]]. יחד עם זאת, ב-[[1966]] פתח מאו ב[[מהפכת התרבות בסין|מהפכת התרבות]] ובאוגוסט אותה שנה הצליחו מאו וחסידיו להדיח את ליו מתפקידו כסגן מנהיג המפלגה. כמה חודשים לאחר מכן הושם ליו ב[[מעצר בית]], וב-[[31 באוקטובר]] [[1968]], לאחר מאבק כוחות ממושך, שללה מליאת הקונגרס השמיני של המפלגה מליו את כל תפקידיו בתוך המפלגה ומחוצה לה, כולל את תפקיד יושב ראש המדינה. צעד זה היה מנוגד לחוקה, שעל פיה נדרשה הצבעה של הקונגרס הלאומי העממי כדי להדיח את היושב ראש מתפקידו. למעשה, במהלך מהפכת התרבות, הקונגרס הלאומי העממי בעצמו חדל לתפקד. הישיבה האחרונה של הועדההוועדה המתמדת שלו התקיימה ב-[[7 ביולי]] [[1966]] ובה היא הצביעה לדחות את ישיבתה הבאה. עד לשנת [[1975]] לא התקיימו ישיבות של הקונגרס הלאומי העממי ושל הועדההוועדה המתמדת שלו ובמהלך תקופה זו משרת יושב ראש המדינה הייתה בלתי מאוישת.

בחוקה זו, הוגדר הנשיא כבעל סדר הקדימות העליונה של המדינה, כשסמכויות הממשל המעשיות הועברו לידיהם של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית ושל ראש הממשלה. כמו כן הוגדר ששלושת התפקידים הללו ימולאו על ידי שלושה אישים שונים. לפיכך, נתנו לנשיא תחומי אחריות מוגבלים, כמו לקבל את פניהם של מנהיגים זרים ולחתום על [[כתב האמנה|כתבי האמנה]] לשגרירים ומנגד הוא לא קיבל את האפשרות להתערב בענייניהן של מועצת המדינה או של המפלגה. על פי התכנון המקורי של חוקת 1982, המפלגה תתווה את המדיניות, המדינה תבצע אותה וחלקות סמכויות אלו תמנע את [[פולחן אישיות|פולחן האישיות]] כפי שהיה במקרה של מאו. לפיכך, ב-[[1982]] היו לסין ארבע מנהיגים עיקריים: המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, ראש הממשלה, הנשיא ו"המנהיג העליון", שהחזיק בתואר של "יושב ראש הועדההוועדה הצבאית המרכזית" והיה המפקד העליון של הכוחות המזוינים. מבנה פוליטי זה, שהיה בסין בראשית שנות השמונים, זהה למבנה הפוליטי של [[וייטנאם]].

בשנות התשעים, הניסיון להפריד בין נושאי המשרות במפלגה ובמדינה, מהלך שהוביל לעימות במהלך [[אירועי כיכר טיין-אן-מן (1989)|אירועי כיכר טיין-אן-מן]], בא לקיצו. ב-[[1993]], נבחר לתפקיד הנשיא [[ג'יאנג דזה-מין]], שכמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית וכיושב ראש הועדההוועדה הצבאית המרכזית, נעשה המנהיג העליון ללא עוררין של המפלגה ושל המדינה. ב-[[2003]], כאשר דזה-מין סיים את כהונתו, נמסרו תפקידי המזכיר הכללי והנשיא שוב לאדם אחד, סגן הנשיא, [[חו ג'ינטאו]], סגן הנשיא הראשון שנבחר להיות נשיא. חו ג'ינטאו בתורו העביר את שני התפקידים ל[[שי ג'ינפינג]] ב-[[2012]] וב-[[2013]].