תולין את הקלקלה במקולקל – הבדלי גרסאות

המקור בהלכה לכלל הוא בהלכות "כתמים" ב[[נדהנידה]]. לפי ההלכה אם מוצאת אישה בבגדיה כתם של [[דם]], היא [[טומאה|טמאה]] בטומאתב[[טומאת נדהנידה]] מדברי חכמים, שמא מקור דם הנדההנידה הוא ממקור דמיה. אלא שכאשר קיימת אפשרות סבירה שמקור הדם אינו בגופה אלא במקור אחר, למשל אם עברה באותו יום במקום שבו [[שחיטה|שוחטים]] ("שוק של טבחים"), או שבעלה או היא או בנה התעסקו באותו היום בכתמי דם, תולין את הדם באותו מקור. דין זה נקרא '''תלייה'''.

אחד מכללי התלייה הוא, שכאשר נמצא הדם במקום שבו שכבו או ישבו שנישתי נשים, אין מטמאין את שניהםשתיהן מספק, אלא תולין את כתם הדם בזו שכבר טמאה קודם לכן, אם ישנה אחת כזו, והשנייה שטהורה אינה טמאה כתוצאה מכתם זה, שהרי תולין לומר שכתם הדם בא מהאשה השנייההאחרת, הטמאה. בגדר הלכה זו וכלליה קיימת מחלוקת כפולה: מחלוקת תנאית בין [[רבן שמעון בן גמליאל]] ובנו [[רבי יהודה הנשיא]], ומחלוקת אמוראית, בין [[רב חסדא]] ל[[רב אדא בר אהבה]] בשיטתו של רבי יהודה הנשיא:

דעת רבן שמעון בן גמליאל היא שגם אם אחת מהנשים טמאה אך עומדת להיות טהורה, כמו [[שומרת יום כנגד יום]]: על פי ההלכה, [[זבה]] שיצא ממקורה דם זיבה במשך יום אחד או יומיים, נחשבת "זבה קטנה", וכללי [[טומאת זב]] חלים עליה אופן חלקי, ובנוסף, כדי שלא תחשב "זבה גדולה" עליה לבדוק "יום כנגד יום", אם ראתה יום אחד עליה לשמור את עצמה יום אחד ואם באותו יום היא טהורה, וטבלה, היא נטהרה לאלתר מטומאתה. אם ראתה יומיים עליה להמתין יומיים. (אם ראתה שלושה ימים היא נחשבת "זבה גדולה" שטמאה במשך שבעה ימים). חידושו של רבן שמעון בן גמליאל הוא שגם "שומרת יום כנגד יום" ביום השני, שבו היא עומדת להטהר (מיד כאשר תטבול), נחשבת לטמאה לעניין זה שתולין בה את כתם הנדההנידה.

נחלקו [[רב חסדא]] ורבו[[רב אדא]] בשיטתו של רבי יהודה הנשיא, מה תהיה ההלכה באופן שמדובר ביום שאינו היום הראשון, שבו תליית הכתם אינה מועלתמועילה ואינה מורדתמורידה, שהרי ממילא ראתה באותו היום, ולא ביום האחרון, שבו הקלקול הוא מוחלט ממש כמו הטהורה, שהרי לולי התלייה הייתה יכולה לטבול ולהטהר מיד. אפשרות כזו תיתכן למשל בשני אנשים: אחד מהם הוא אדם שטמא בטומאת זב וספר חמשה ימים או ארבעה, כך שהוא לא ביום הראשון עצמו - שבו התלייה בו אינה משנה כלום, ולא ביום האחרון, או ב"זבה גדולה" שספרה חלק מהימים שעליה לספור כימים טהורים "[[שבעה נקיים]]" והיא ביום השני, השלישי, הרביעי או החמישי, כך שהתלייה מקלקלת את ספירתה (למרות שממילא הייתה טמאה). לפי רב חסדא גם באופן כזה מטמא רבי יהודה הנשיא את הטמא וסובר ש"תולין את הקלקלה במקולקל", ולפי רב אדא, בכל מקרה שהתלייה בטמא גורמת לו נזק, אין את הכלל "תולין את הקלקלה במקולקל" שקיים רק כאשר התלייה אינה משנה ומורידה לטמא.

למחלוקת זו ישנהישנן מספר פרשנויות:

*דעת ה[[תוספות]] היא, שבעצם היינו צריכים לטהר את שניהםשתיהן מספק, כדין כל הכתמים שכאשר יש מקור דם נוסף מלבד גופה של האשה מטהרין אותה ותולין את הכתם במקור הדם האחר, אלא שבמקום שאנו מטהרין את שנישתי הנשים מספק, נראה הדבר כסותר את עצמו (כ"חוכא ואיטלולא" מעורר גיחוך) שהרי לא ייתכן ששניהןששתיהן טהורות, שהרי ברור שהכתם בא מגופה של אחת מהםמהן. ולכן, אם אחת מהנשים טמאה, נמצא שאנו דנים רק על אחת מהן, ואילו לשנייה אין הדבר משנה, שהרי ממילא טמאה היא, ולכן תולין בה את הכתם. אלא, שאם היא באמצע ימי הספירה כך שפסק בית הדין שתולין בה את הכתם גורם לה לקלקול, שוב חוזר הדין להיות "חוכא ואיטלולא", שהרי במקרה כזה אנואין לנו זכות לתלות את הכתם דווקא באחת מהן ולא בשנייהבאחרת, למרות שאחת מהן יותר קרובה לטהרה מהשנייהמהאחרת, ולכן מספק שניהןשתיהן טמאות. לעומת זאת רב אדא סובר שהסיבה שרבי יהודה הנשיא אינו תולה את הקלקלה במקולקלת ביום השני של שומרת יום כנגד יום היא מכיווןכיוון שהיא נחשבת כטהורה מכיווןכיוון שיכולה לטבול באותו יום

באגדה נאמרה האמרה "מכאן שתולין את הקלקלה במקולקל" על ידי [[רבי יוחנן]] בשם [[רבי שמעון בר יוחאי]], המסביר בכך את יחוסו של יהונתן, נגד [[משה רבנו]] ל[[מנשה]], בפסוק {{ציטוטון|וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ}}{{הערה|שופטים יח ל}}, מכיווןכיוון שתולין את הקלקלה במקולקל{{הערה|{{בבלי|בבא בתרא|קט|ב}}.}}.