|
[[קובץ:Doperwt rijserwt peulen Pisum sativum.jpg|שמאל|ממוזער|200px|אפונת גינה מתורבתת. לעומתה, באפונת הבר קיים מנגנון הפצת זרעים, באמצעות תרמיל המתפתל סביב עצמו, מתבקע, וכך עפים הזרעים למרחק של כ-3-4 מטרים. מנגנון זה איננו קיים באפונת הגינה, מכיוון שלא עלה בקנה אחד עם איסוף מסודר שהחקלאים רצו בו.]]
{{ערך מורחב|תירבות צמחי בר}}
בשל חשיבות ה[[חקלאות]] לבני אדם, בויתו צמחים לראשונה כבר ב 10,500-900010,000 לפנה"ס[[לפני זמננו]], בתקופה הנאוליתית הקדם-קראמית, באזור [[הסהר הפורה|סהר הפורה]] שב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]]. הצמחים הראשונים שבויתו היו באופןהחיטה כלליהדו-גרגרית בעלי(Emmer, [[זרע''Triticum (בוטניקהturgidum'')|זרעים]] גדוליםוהחיטה אוהחד-גרגירית [[פרי|פירות]](Einkorn, ''T. אלהmonococcum''). כללומאוחר [[קטניות]]יותר כמותורבתה [[אפונה]],השעורה או(''Hordeum vulgare'') לאחר מכן תורבתו [[דגן|דגניםקטניות]] כמו [[חיטהאפונה]]., גם צמחים בעלי השפעה על ה[[תודעה]] בויתו בשלב מוקדם, כמו ה[[אופיום]], ה[[קנאביס]] וה[[גפן היין|גפן]] ל[[יין]].
המזרח התיכון היה מתאים במיוחד לסוגי צמחים אלו: ה[[אקלים]] היבש היה מתאים לזרעים גדולים, והגיוון בגובה הקרקע איפשר מגוון של סוגים. תוך כדי הביות החלו בני האדם לעבור מחברת נוודים [[ציידים לקטים|ציידים-לקטים]] לחברה חקלאית מיושבת. שינוי זה יוביל, כעבור 4000 או 5000 שנה, לבניית [[עיר-מדינה|ערי המדינה]] הראשונות ולהתפתחות [[תרבות]]ית ענפה.
הביות היה הדרגתי, תהליך של [[ניסוי וטעייה]] שהתרחש באיטיות. במשך הזמן החלו לביית גם [[עץ|עצים]] קטנים כמו [[תפוחזית]]ים גפן, [[תאנה]] ו[[זיתתמר]]ים. שבויתו כבר בתקופה הכלקוליתית, 6,800-6,300 שנה פני זמננו. עצי פרי אלו בויתו באזור הלבנט, ומיד אחר כך התפשטו מערבה לכיוון יוון, והתבססו סביב אגן הים התיכון. תפוח, אגס, שזיף ודובדבן נכנסו יחסית מאוחר לחקלאות, רק באלף הראשון לפנה"ס. כניסתם לתרבות של עצים אלו חלה רק לאחר גילוי טכניקת ההרכבה המתוחכמת, המשמשת עד היום לריבוי וגטטיבי מוצלח. גם לאחר ביות עצי הפרי, עצים אלו ניתנים לגידול רק באזורים רחבים מעט מן האזורים האקלימיים אליהם הם מותאמים לצמיחה בבר. ישנם צמחים שלא בויתו עד לתקופה האחרונה, כמו [[אגוז המקדמיה]] וה[[פקאן]].
בחלקים שונים של העולם בויתו סוגי צמחים שונים זה מזה. ב[[אמריקה הצפונית]] וה[[אמריקה הדרומית|דרומית]] היו המאכלים הבסיסיים של בני האדם ה[[קישוא]], ה[[תירס]] וה[[עדשים]]. ב[[מזרח אסיה]] היו ה[[אורז]] וה[[סויה]] הגידולים החשובים ביותר. ישנם אזורים של העולם, כמו [[אוסטרליה]], שבהם לא בויתו זנים מקומיים כלל.
במשך אלפי השנים, הזנים המבויתים נעשו שונים מאוד מאבות הבר שלהם. ה[[תירס]] הוא כעת גדול עשרות מונים מגודלו של אב הבר שלו. הבדל דומה יש בין [[תות שדה|תותי]] הבר לבין התות המבוית.
תחילתו של תרבות הצמחים בעולם הישן חל בתקופה הניאוליתית הקדם-קראמית, לפני 10,500-10,000 בדרום-מערב אסיה, עם תרבות החיטה הדו-גרגרית (Emmer, ''Triticum turgidum'') והחיטה החד-גרגירית (Einkorn, ''T. monococcum''). מאוחר יותר תורבתה השעורה (''Hordeum vulgare''). עצי הפרי החשובים שבויתו ראשונים היו, כפי הנראה, זית, גפן, תאנה ותמר, כבר בתקופה הכלקוליתית, לפני 6,800-6,300 שנה. עצי פרי אלו בויתו באזור הלבנט, ומיד אחר כך התפשטו מערבה לכיוון יוון, והתבססו סביב אגן הים התיכון. תפוח, אגס, שזיף ודובדבן נכנסו יחסית מאוחר לחקלאות, רק באלף הראשון לפסה"נ. כניסתם לתרבות של עצים אלו חלה רק לאחר גילוי טכניקת ההרכבה המתוחכמת, המשמשת עד היום לריבוי וגטטיבי מוצלח. גם לאחר ביות עצי הפרי, עצים אלו ניתנים לגידול רק באזורים רחבים מעט מן האזורים האקלימיים אליהם הם מותאמים לצמיחה בבר.
==דרגות של ביות==
|
