וילם איינטהובן – הבדלי גרסאות

לפני איינטהובן, ידעו שה[[לב]] פועם ומייצר [[זרם חשמלי]], אבל הכלים באותה תקופה לא יכלוהיו יכולים למדוד במדויק את ה[[תופעה]] אלא בעזרת מיקום [[אלקטרודה|אלקטרודות]] הישר מעל הלב. החל מ-[[1901]], איינטהובן הכין סדרה של [[אב-טיפוס|אבי-טיפוס]] ל[[גלוונומטר]] [[חוט]]י, אשר השתמשו ב[[חוט להט]] דק שנע בין שני [[אלקטרומגנט]]ים חזקים. כאשר [[זרם חשמלי|זרם]] עבר דרך החוט, ה[[שדה אלקטרומגנטי|שדה האלקטרומגנטי]] גרם לחוט לנוע. לאחר מכן האירו את החוט והוא הטיל [[צל]] על קו נע של [[נייר]] מיוחד, שהשאיר קו מתמשך על הנייר, שהראה את תנודות החוט. האבטיפוס הראשון שקל 270 [[קילוגרם]], ונזקק לצינון קבוע בעזרת [[מים]] למניעת התחממות יתר של האלקטרומגנטים וכדי להפעילו נדרשו 5 אנשים. מכונה זו הגבירה את הרגישות הרגילה של ה[[גלוונומטר]] ויכלהוהייתה יכולה למדוד את קצב הלב בקלות למרות ה[[בידוד חשמלי|בידוד]] הנגרם מה[[בשר]] וה[[עצם|עצמות]].

למרותעל אף שפיתוחים טכנולוגיים מאוחרים שיפרו מאוד את מכשירי ה[[אלקטרוקרדיוגרם]] ואת טכניקות מדידת קצב הלב, ה[[טרמינולוגיה]] המשומשת לתיאור תוצאות של [[אלקטרוקרדיוגרם]] נשארו מתקופתו של איינטהובן, ואת רובן הוא קבע בעצמו. לאחר פיתוח ה[[גלוונומטר]] ה[[חוט]]י, פנה איינטהובן לחקר [[מחלה קרדיווסקולרית|מחלות קרדיווסקולריות]], ואת השפעתן על קצב הפעימות של ה[[לב]]. ב-[[1924]] קיבל [[פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה]] על המצאת מערכת האלקטרוקרדיוגרם הראשונה שנעשה בה שימוש [[רפואה|רפואי]].