ירמוך – הבדלי גרסאות

|תמונה=[[תמונהקובץ:Yarmooch.jpg|מרכז|300px]]

כיום רוב מי הנחל ויובליו נאגרים במפעלי מים של סוריה, ומיעוטם במפעלים של ירדן וישראל. ניצול מי הנהר מבוסס על הסכמים שנעשו בתיווך [[ארצות הברית]]. הירדנים היטו מערבית ל[[חמת גדר]] חלק מהמים של הירמוך למנהרה באורך 900 מטר (מהכביש לחמת גדר אפשר להבחין בפתח המנהרה) אל [[תעלת העור]] הירדנית, המשקה את בקעת הירדן. סוגיית ניצול מי הירמוך מהווה מוקד לסכסוכים בין ירדן לסוריה.

בשנת [[1905]] בנו מהנדסים גרמנים באפיק הירמוך את הקטע המזרחי של [[רכבת העמק]], אשר שרידיה נראים לאורכו גם כיום. הקטע חיבר את [[חיפה]] ל[[דרעא]] ב[[עבר הירדן]] עם [[מסילת הרכבת החיג'אזית]], שפעלה בין העיר [[דמשק]] שבסוריה לבין העיר [[אל-מדינה|מדינה]] שבחיג'אז, [[ערב הסעודית]]{{הערה|1=הגשרים של המסילה על פני נהר הירמוך ומנהרות בה היא עברה ותחנות רכבת נוספות בדרך ( נראים באפיק הנחל עם גגות רעפים אדומים) נצפים מהכביש העובר מעל חמת גדר עד משולש הגבולות [[ישראל]], [[עבר הירדן]] ו[[סוריה]]}}.

* [[יצחקי גל]], "טבילה חמה באל חמה", בתוך עירית זהרוני (עורכת), '''דרך ארץ : אדם וטבע''', משרד הביטחון, תשמ"ד 1984.