תאודור מומזן – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט החלפות: שווד\1
מ קו מפריד בטווח מספרים
שורה 17:
בשנת [[1854]] נשא לאישה את מארי ריימר (במהלך נישואיהם נולדו לזוג שישה עשר ילדים, שמהם שנים עשר הגיעו לבגרות), והוזמן לשמש כפרופסור קבוע למשפט הרומאי ב[[ברסלאו]]. בשנה זו יצא לאור הכרך הראשון של "דברי ימי רומא". מומזן קיווה שבברסלאו יוכל להמשיך בעבודתו על אוסף הכתובות הלטיניות, אך נאלץ לדחות את חלומו. בשנים אלה המשיך את עבודתו על הכרך השני של ההיסטוריה של רומא, שיצא לאור בשני חלקים בשנים [[1855]] ו-[[1856]].
 
בשנת [[1857]] הוזמן מומזן על ידי האקדמיה הפרוסית למדעים לעבור ל[[ברלין]], כחבר האקדמיה, לשם פרסום אוסף הכתובות הלטיניות, יצירה שעליה המשיך ועבד לאורך כל הקריירה המדעית שלו. הוא עבר לברלין בשנת [[1858]] ומשנת [[1861]] ועד סוף ימיו שימש פרופסור ב[[אוניברסיטת ברלין]]. שנים אלה היו השנים הפוריות ביותר בחייו המדעיים של מומזן, במהלכן הוא פרסם את חיבוריו ההיסטוריים החשובים ביותר: "[[משפט המדינה הרומי]]" בין השנים [[1871]]-[[1888]], ו"[[אוסף הכתובות הלאטיניות]]" בעריכתו, שהחל להופיע משנת [[1863]] ואילך.
 
במקביל לעבודתו המדעית, נטל מומזן חלק פעיל בחיים הפוליטיים של פרוסיה. הוא שימש כציר מטעם [[מפלגת הקדמה הגרמנית|מפלגת הקדמה]] בבית הנבחרים הפרוסי בין השנים [[1863]]-[[1866]], ציר מטעם ה[[ליבראלים הלאומיים]] בין השנים [[1873]]-[[1879]], וציר של פלג ליבראלי שמאלני בין השנים [[1881]]-[[1884]]. בפעילותו הציבורית התמקד בתחומי המדע והחינוך, אך התערב גם בנושאי מדיניות וחברה. מומזן היה חבר קבוע באופוזיציה, ולא חשש להביע ביקורת על דרכי התנהלות המדינה. התנגדויות אלה הגיעו לשיאן בחיכוך עם [[אוטו פון ביסמרק|ביסמרק]] ב-[[1881]] בקשר למדיניות מכסי המגן שזה הפעיל. התנגדותו של מומזן הובילה להשלכתו לכלא לתקופה קצרה באשמת [[הוצאת דיבה]], עד שזוכה ויצא לחופשי. בסוף הקריירה הפוליטית שלו קרא מומזן לשיתוף פעולה בין הליברלים לבין ה[[סוציאל-דמוקרטיה|סוציאל-דמוקרטים]].
 
בשנת [[1899]] יצא לאור ספרו "משפט העונשין הרומאי", האחרון שהודפס בחייו. שנה לפני מותו זכה מומזן ב[[פרס נובל לספרות]] לשנת [[1902]]. בהודעה לעיתונות שפרסמה האקדמיה [[שוודיה|השוודית]], נומקה זכייתו במילים הבאות כך: