ז'אק לאקאן – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
clean up, replaced: ===ה'''א'''חר=== ← ===האחר=== באמצעות AWB |
|||
שורה 20:
===שנות ה-40===
ב-1940 התפרקה אגודת הפסיכואנליטיקאים של פריז (SPP), בעקבות כיבוש [[צרפת]] על ידי [[גרמניה הנאצית]]. לאקאן נקרא לשרת עבור [[צבא צרפת]] בבית החולים הצבאי "ואל דה גרייס" שבפריז, שם פעל בשנות [[מלחמת העולם השנייה]].
ילדו השלישי, סיביל, נולד ב-1940. שנה לאחר מכן נולדה ללאקאן בת מחוץ לנישואין בשם ג'ודית (שנשארה עם שם המשפחה בטאיי), מ[[סילביה בטאיי]], אשתו בנפרד (מ-1933) של חברו [[ז'ורז' בטאיי]].{{הערה|1=Hunt, Jamer Kennedy (1995). [http://scholarship.rice.edu/bitstream/handle/1911/16832/9610654.PDF?sequence=1 Absence to presence: The life history of Sylvia Bataille Lacan (France)], Rice University}} קיימות ידיעות סותרות לגבי הקשרים הרומנטיים של לאקאן ובטאיי בדרום צרפת של שנות המלחמה. התיעוד הרשמי מראה רק שאשתו מארי-לואיז ביקשה להתגרש אחרי הולדת הבת ג'ודית, ושלאקאן ובטאיי נישאו ב-1953.
שורה 34:
===שנות ה-60===
החל משנת 1962, החל משא ומתן מורכב לקביעת מעמדה של האגודה הצרפתית לפסיכואנליזה בתוך האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית. הפרקטיקה של לאקאן (ביחד עם נושא ה"מפגש באורך-משתנה", שהיה השנוי במחלוקת) ועמדתו הביקורתית כלפי הפסיכואנליזה הקלאסית, הובילו את האגודה הבינלאומית להתנות ב-1963 את קבלתה של האגודה הצרפתית לארגון, בסילוקו של לאקאן מרשימת הפסיכואנליטיקאים שלהם. לאקאן עזב את SFP והקים בית ספר משלו, שנודע בשם "בית הספר הפרוידיאני של פריז" (École Freudienne de Paris). בתמיכתם של [[קלוד לוי שטראוס]] ו[[לואי אלתוסר]], התמנה לאקאן למרצה ב"בית הספר הפרקטי ללימודים גבוהים" (École Pratique des Hautes Etudes). בינואר 1964 פתח סמינר על "ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה". הוא החל לקדם את גישתו הפסיכואנליטית לקהל של עמיתים שהצטרפו אליו מ-SFP.
בשנות ה-60 נקשר שמו של לאקאן, בתודעה הציבורית, עם השמאל הקיצוני בצרפת. הוא הביע את אהדתו להפגנות הסטודנטים, וחסידיו הקימו מחלקה לפסיכולוגיה ב[[אוניברסיטת פריז VIII]]). ב-1969 העביר לאקאן את הסמינרים הפומביים שלו לפקולטה ל[[משפטים]], שם הוא המשיך להעביר את רעיונותיו על תאוריה ופרקטיקה אנליטית, עד לסגירת בית הספר ב-1980.
שורה 63:
הסובייקט הרדוף על ידי החֶסֶר זקוק לאחר לא רק לשם סיפוק צרכיו הביולוגיים, אלא גם לצורך סיפוק תביעתו לאהבה ולהכרה. האיווי (désir) הוא ההפרש בין הצורך לתביעה. כלומר, האיווי הוא מה שנותר לאחר שמחסירים מן התביעה לאהבה את הצורך הביולוגי. האחר לא יספק לעולם את התביעה כולה. החֶסֶר מדרבן את הסובייקט למלא את האיווי בדרכים רבות ומגוונות, אך האיווי נותר פעור תמיד, ולא ניתן להכחידו. הוא כוח חיוני היוצר את מסלול התשוקה של כל סובייקט, והוא אחד ויחיד אף שיש לו פנים רבות. לפי לאקאן, "האיווי במהותו הוא איווי לאיווי האחר". לכך יש כמה פירושים: הרצון להיות אובייקט התשוקה של האחר והרצון לקבל ממנו הכרה; הרצון לנכס את אובייקט האיווי של האחר; התשוקה כלפי האחר הראשוני - האֵם - בשלב האדיפאלי.
===
מושג האחר שמקורו בשיר של המשורר הצרפתי בן המאה ה-19 [[ארתור רמבו]], הינו מושג מרכזי בהגותו של לאקאן.
כבר במאמרו המכונן על שלב המראה, ניסח לאקאן את התפתחות הסובייקט כתהליך דיאלקטי אל מול "אחרות" שמגלה התינוק בדמותו במראה.
בהמשך ניסח לאקאן את היחס עם האחר דרך כמה מושגים מרכזיים - "הלא-מודע בנוי כשפתו של אחר" הינה נוסחה לאקנינית שמדגישה את קיומו הזר והאקסטימי של הלא-מודע במסגרת המנגנון הנפשי.
גם את מנגנון האיווי ניסח לאקאן כ"איווי של האחר", זאת אומרת כאיווי שנקבע ומוגדר על ידי הדרישה של האחר מהסובייקט, גם לאחר עצמו יש איווי משלו שנשאר תמיד זר ולא-מובן ביחס לסובייקט.
שורה 76:
'הממשי' אצל לאקאן הוא השלב בו היה התינוק בלול ברחם אמו. שלב זה הוא השלב של טרם האינידווידואציה או ההפרדה בין הסובייקט לאם. המאפיין שלב זה הוא הסיפוק התמידי של הצרכים ללא מחסורים.
את האנלוגיה הפילוסופית לשלב הזה שואב לאקן מהגותו של הפילוסוף היווני פרמנידס שטבע את האפוריזם "היש ישנו והאין איננו" כלומר, הוויה אצל פרמינדס היא שלמה, או בניסוחו של לאקאן "בממשי אין חסר". השפה היא זו היוצרת חסר בהוויה השלמה, שכן מערך המושגים שלה קוטע את השלמות.
'הדמיוני' הוא השלב שבו דמותו של התינוק משוקפת על ידי האם המנכיחה את זהותו על ידי ההוראה "זה אתה".
שורה 95:
==ביקורות==
הפסיכואנליזה בכלל וזו של לאקאן בפרט היו ועודן נתונות לשלל ביקורות מכיוונים ומדיסציפלינות שונות.
מרבית הביקורות כנגד לאקאן טוענות כי סיגנונו עמום, ואינו חד משמעי. ידועה התייחסותו המפורסמת של לאקאן לגבי ה"כתבים" (Écrits) שלו (אוסף מאמרים עב כרס מתחילת שנות הוראתו), ש"נכתבו שלא על מנת שיבינו אותם, אלא על מנת שיקראו בהם". גישתו הרדיקלית של לאקאן לשפה, השימוש השונה שהוא עושה במינוחים שגורים והתייחסתו להיבט הסמלי שבשפה ולהיבטים הדמיוניים שהיא מייצרת הם מסובכים וכמעט לא נגישים לקריאה, אלא מצריכים לימוד מקיף ורחב.
| |||