היסטוריה של המחשוב – הבדלי גרסאות

בשנת 1980 החליטה IBM לחדור לתחום המחשבים האישים כתגובה להצלחת סדרת המחשבים [[Apple II]] של חברת אפל. המודל הראשון היה ה-[[IBM PC|IBM PC-G]], שיצא לשוק באוגוסט 1981. שלא כמו ה-Apple II (שהיה מבוסס על מעבד MosTec) וה-S-100 (מבוסס אינטל 8080), ה־PC היה מבוסס על מעבד Intel 8088, גרסה חלשה יותר של המעבד [[8086 (מעבד)|אינטל 8086]], אחד מה[[מעבד|מיקרו־מעבדים]] הראשונים בעולם בעל רוחב מילה של 16 סיביות. מעבד זה פעל בתדר שעון של 4.77 [[MHz]], והכיל 29,000 טרנזיסטורים. לדגם הראשון היה ממשק חיצוני לרשמקול קסטות (בדומה לקומודור ולאטארי), ואפשרות להתקנת אחד או שני כונני דיסקטים. דגם זה הכיל 64KByte זיכרון על הלוח הראשי, עם אפשרות להתקנת עד 640KB בעזרת כרטיסי הרחבה. שיפורים מאוחרים יותר בתכנון המקורי הגדילו את סף זיכרון הלוח הראשי מ-64k ל-256k.

 

 

נציגי IBM חזרו לגייטס, וזה הסכים לספק את מערכת ההפעלה. עקב לוח הזמנים הקצר, גייטס החליט לא לנסות לפתח מערכת הפעלה מהתחלה, ובמקום זאת ניהל משא ומתן שבמסגרתו רכש אחת ממספר מערכות הפעלה שהחלו להופיע בשוק וחיקו את CP/M עבור מעבד אינטל 8086. מערכת זו, ששמה המקורי היה QDOS (ראשי תיבות של "Quick and Dirty Operating System") פותחה על ידי [[טים פטרסון]]. מיקרוסופט רכשה את הזכויות עבור המערכת (ובאותה הזדמנות שכרה את פטרסון), ובזמן קצר הסבה אותה לעבודה על המחשב החדש. מערכת זו סופקה ללקוחות תחת השם PC-DOS, והוצגה לראשונה יחד עם ה PC הראשון ב־1981.