זכות הציבור לדעת – הבדלי גרסאות

ב-[[12 בספטמבר]] [[1962]] באו לשכונת [[סומייל]] ב[[תל אביב]] [[שוטר]]ים בלווית פקידי ה[[הוצאה לפועל]], על מנת לבצע צו פינוי נגד אחד מתושבי השכונה. תושבי השכונה חשו לעזרתו של המפונה תוך גילוי התנגדות פיזית. השוטרים הגיבו להתנגדות זו ביד קשה. האירוע צולם על ידי צלם של [[יומן כרמל - הרצליה]]. קטע בן דקה אחת ב[[יומן קולנוע|יומן]] שעמד בפני הקרנה, תיאר את האירוע ובין היתר הראה כיצד נגררה אשה בידיה וברגליה ותוך כדי כך שמלתה הופשלה ורגליה נחשפו. [[המועצה לבקורת סרטים ומחזות]] פסלה קטע זה להקרנה ונימקה זאת בכך שהקטע "פוגע בטעם הטוב וכן משום שאינו משקף את הבעיה בכללותה ועל כן עלול הוא להטעות את דעת הציבור ולפגוע בו". חברת "אולפני הסרטה בישראל בע"מ", בעלת היומן, הגישה עתירה ל[[בג"ץ]] נגד הפסילה. בדיון הופיעו בין באי כוח העותרת עורך הדין [[שמואל תמיר]] ומטעם המשיבה עורך הדין [[מישאל חשין]]. בית המשפט , ברוב דעות, קיבל את העתירה והתיר את הקרנת הקטע, בפסק דין תקדימי (בג"ץ 243/62) שקבע כללים ל[[חופש הביטוי]] ול[[זכות הציבור לדעת]] בישראל. בביקורתו על המועצה לבקורת סרטים ומחזות כתב השופט [[משה לנדוי|לנדוי]]:

{{ציטוט|תוכן=ושוב, אילו תמה הביקורת על החלטת המועצה בכך, הייתי אולי אומר שאמנם נימוקיה אינם נראים לי, אבל הסמכות ניתנה בידה, ועל כן אין כאן טעם מספיק להפוך את החלטתה על פיה. אולם לזה מתווסף טעם, היורד לדעתי לשורש העניין, כי בו כרוך עקרון כללי חשוב, השקול כנגד כל השאר, והחלטתה המועצה מעידה על עצמה שלא ניתן לו המשקל הראוי, אם הוא נשקל על ידיה בכלל. כוונתי לזכות האזרח להפיץ ולקבל ידיעות על המתרחש סביבו, בתוך גבולות המדינה, בה הוא חי, ומחוצה לה. זכות זו קשורה קשר אמיץ עם הזכות לחופש הביטוי, ומשום כך שייכת גם היא לאותן זכויות יסוד 'שאינן כתובות על ספר', אלא הן נובעות במישרין מאופיה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש... כדי שהאזרח יוכל ליהנות מחירותו להחליף דעות, דרושה לו גם החירות להחליף ידיעות ולגשת ללא מעצור למקורות האינפורמציה שברצון אזרחים אחרים לספק לו, כל עוד אין בכך נזק לאינטרסים חיוניים אחרים של המדינה או של הפרט. רק בדרך זו הוא יכול ליצור לעצמו דעה עצמאית ככל האפשר על אותן שאלות העומדות ברומו של עולם החברה והמדינה, שההכרעה עליהן נתונה בסופו של דבר בידיו, בתוקף זכותו לבחור את מוסדות המדינה.

 

בהמשך פסק הדין הוסיף השופט לנדוי: