מסע הצלב השישי – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
מ הסרת תו כיווניות
תגית: תו כיווניות מפורש
שורה 22:
{{ערך מורחב|איזבל השנייה, מלכת ירושלים}}
 
פעולתו הראשונה של הקיסר בדרכו "המחודשת" למסע הצלב הייתה מימוש [[הצעת נישואין|הצעת הנישואים]] לאיזבל, וארבע עשרה אוניות יצאו לנמל [[עכו]]. לאחר שנציג הקיסר ניהל טקס אירוסים ושם טבעת על אצבעה של איזבל בכנסייה ב[[עכו]] – '''כנסיית הצלב הקדוש''' ולאחר מכן הוכתרה איזבל למלכת ירושלים בכנסייה בקתדרלה של [[צור]] ששימשה תחליף ל[[כנסיית הקבר]] בירושלים – מקום הכתרתם המסורתי של מלכי ממלכת ירושלים. משם הפליג הצי הקטן אל ברינדיזי בה נערך טקס ה[[נישואים]] ב-[[9 בנובמבר]] [[1225]] בהשתתפות אביה ואצילי ממלכת ירושלים. על פי מקורות בעלי נטייה רומנטית ‏‏{{הערה|1=‏httphttp://osdir.com/ml/culture.templar.rosemont/2004-09/msg00014.html‏html}} אמרה איזבל משעזבה את חופי ארץ הקודש:
{{ציטוטון| אדיו (שלום) סוריה היקרה, לא אראה אותך שוב}}
 
שורה 62:
גדודים של צלבנים מ[[אנגליה]] ו[[צרפת]] גירשו את [[חיל מצב|חיל המצב]] המוסלמי הכפוף לאמיר דמשק מצידון והחלו בעבודות ביצור אי קטן במרחק מה מהעיר. העבודות החלו ביום [[11 בנובמבר]] [[1227]] והסתיימו ביום [[2 במרץ]] [[1228]].
 
הצלבנים החליטו שלא לבצר את כל העיר - מחוסר זמן ובעיקר מחוסר אמצעים. על האי נבנה מגדל גדול יחסית ממערב ומצודה מרובעת קטנה יותר ממזרח. ביצורים אלו הוקפו בחומה שצידה הפונה ליבשה הוא החזק ביותר. המבצר התחבר ליבשה על גשר העומד על ארבע קשתות אבן מסיביות שהגיע עד אמצע המצר בין האי ליבשה. משם, 40 המטרים הנותרים גושרו על ידי גשר עץ הניתן להריסה בקלות ובכך לנתק את האי לחלוטין מהיבשה.‏‏‏‏{{הערה|1= ‏ 1991 ‏CrusaderCrusader archaeology: the material culture of the Latin East Routledge‏ ‏Adrian J. Boas‏Boas.‏}} למבצר ניתר השם הציורי "מצודת הים" (ב[[צרפתית]]: Le chateau de Mer).
 
הצלבנים הגרמנים רכשו דרך [[המסדר הטבטוני]] את האדמות עליהם עתיד להיבנות - במקביל לצידון - [[מונפור (מבצר)|מבצר מונפור]]. לבניית מבצר זה חברו ליאופולד דוכס אוסטריה, ו[[הרמן פון-זלצה]] ראש המסדר ונציגו של הקיסר עם האפיפיור שעזר בגיוס כספים למטרת בניית המבצר. עם סיום הבנייה שימש המבצר כמרכז מנהלי של המסדר הטבטוני, שמצא תועלת בהתרחקות מ[[עכו]] שנשלטה על ידי המסדרים הצבאיים הגדולים והקומונות האיטלקיות.
שורה 78:
בספטמבר 1228 נערך העימות בין הקיסר פרידריך השני לצלבני ממלכת קפריסין וירושלים. בארוחת ערב בארמון משפחת איבלין ב[[לימסול]] פונה הקיסר לז'אן מאיבלין בדרישה -בגיבוי כוח צבאי קיסרי חמוש - כי הלה יעביר לידיו את העיר בירות והכנסות המדינה הצלבנית בקפריסין.
 
בניגוד לצפיותיו כי דרישותיו יתקבלו ללא ערעור, ויוציאו את משפחת איבלין מהמשחק - מעצם משקלן הפיננסי - נתקל הקיסר בהתנגדות מנומקת על פי החוק המקומי ודרישה מצד ז'אן מאיבלין להעמיד את תביעת הקיסר למבחן בית משפט של ממלכת ירושלים. ‏‏{{הערה|1=‏PhilipPhilip de Novare: Les Gestes des Ciprois, No. 126-28, ed. Gaston Reynaud, (Geneva: Jules-Guillaumefick, 1887), 37-43, translated by James Brundage, The Crusades: A Documentary History, (Milwaukee, WI: Marquette University Press, 1962), 227-30 }}
 
המצב הגיע אל סף רתיחה והצדדים פרשו למחנותיהם, בני משפחת איבלין העמידו את כוחותיהם באי בכוננות אך לא היו מוכנים להיכנס לעימות צבאי מול הקיסר שמצדו לא היה מוכן לסכן את מעמדו המעורער בלאו הכי בהיותו מוחרם על ידי הכנסייה. המסדרים הצבאיים תיווכו שביתת נשק שסיכומה הוא העברת מבצרי האי לשליטת המלך הקטין, מינוי מפקדים למבצרים מטעם הקיסר והעברת הכנסות ממיסוי האי לידי הקיסר פרידריך השני והתחייבות של שני הצדדים לשיתוף פעולה בארץ ישראל.
שורה 103:
ירושלים נמסרת לידי הצלבנים ולשליטתו המלאה של הקיסר. אזור [[הר הבית]] ובו [[מסגד אל אקצא]] ו[[מסגד עומר]] נשאר בידי חיילים מוסלמים שערכו במקום טקסי פולחן דתי. תושבי העיר הנוצריים ועולי רגל יכלו לעלות להר הבית. סמכות השיפוט בסכסוכים אזרחיים בין מוסלמים ונוצרים נתנה בידי שופט מוסלמי.
 
כך נכנסה ירושלים למצב חוקי ללא תקדים בו מובטח חופש גישה וחופש פולחן במקומות הקדושים - הנמצאים בשליטה מוסלמית. [[בית לחם]] הועברה לשליטה נוצרית ולמוסלמים הובטחה גישה חופשית למקומות הקדושים.‏‏{{הערה|1="Letters of the Crusaders", Translations and Reprints from the Original Sources of European History, Vol 1:4, (Philadelphia: University of Pennsylvania, 1896), 23-31‏31}}
 
===הקיסר בירושלים===
שורה 113:
במעברו בסמוך ל[[מבצר עתלית]] והעיר המבוצרת נשאה חן בעיניו ונדמתה כמתאימה לכל צרכיו כשליט ממלכת ירושלים, וזאת בשל ביצוריה הכבדים, המוצא הנוח לים ומיעוט התושבים היחסי. בו ברגע החליט הקיסר לקחת את העיר ומצודתה לידיו, רצון שאך התחזק נוכח העובדה שהמבצר היה שייך לאויביו הטמפלרים.
 
הקיסר הגיע לשערי המצודה ודרש להיכנס בשעריה כשהוא מלווה בשומרי ראשו. הטמפלרים, מצידם, הסכימו לכניסתו של הקיסר, אולם כאשר שמעו את דרישתו המופרזת, סגרו אחריו את השערים והודיעוהו כי הוא יישאר אסיר במקום עד לויתורו הרשמי על הרעיון. הקיסר המבוהל שמח להשתחרר מהמצב המביך שאליו נקלע, והבטיח שלא לחמוד את המבצר בשנית. לאחר הבטחתו זו פתחו האבירים את שערי המבצר ופרידריך המשיך בדרכו לכוון עכו.{{הערה|1=‏PhilipPhilip de Novare: Les Gestes des Ciprois, No. 135-37, ed. Gaston Reynaud, (Geneva: Jules-Guillaumefick, 1887), 48-50, translated by James Brundage, The Crusades: A Documentary History, (Milwaukee, WI: Marquette University Press, 1962), 231-32 }}
 
===סוף מסע הצלב השישי===
 
ביום [[25 במרץ]] הגיע הקיסר פרידריך השני אל עכו ומסע הצלב השישי החל להתפרק בעוד עולי הרגל האירופיים שמלאו את שבועת הצלבן יוצאים לכוון ביתם. הקרע בין הקיסר ונציגי האפיפיור החל לתגבש לכלל עימות, בעוד הפטריארך ג'רולד מגייס לוחמים מקרב עולי הרגל היו התנגשויות אלימות וחמושות בתוך העיר עכו מעשה של יום יום. השיא אכן הגיע בנאום שנשא הקיסר מחוץ לחומות עכו בו האשים את האפיפיור ואבירי מסדר הטמפלרים באסונות והקשיים וציווה על עולי הרגל לעזוב את הארץ.‏‏{{הערה|1=‏httphttp://www.fordham.edu/halsall/source/fred2cdelets.html#ger‏ger}} במקביל פשטו גדודי צבא קיסרי על שערי עכו ועל נקודות שולטות בעיר, מצור הוטל על הרובע - מצודה ה[[מסדר אבירי היכל שלמה|טמפלרית]] בעיר ונזירים שהטיפו שטנה נגד האפיפיור ב[[יום ראשון של הדקלים]] ב-[[8 באפריל]] נעצרו על ידי חיילי הקיסר. בתגובה הטילו נציגי האפיפיור צו האוסר קיום טקסים דתיים בעכו ומנעו [[טבילה (נצרות)|טבילת]] תינוקות וקבורה נוצרית מנפטרים, הקיסר איבד את שארית האהדה של אנשי העיר עכו.
 
אירוניה היסטורית היא שהקיסר שהצליח להשיג הבנה במשא ומתן עם ה[[אסלאם|מוסלמים]], נכשל בכל מגעיו עם [[הכנסייה הקתולית]]. לאחר חתימה על סדרת צווים מנהלתיים וויתור על דיון משפטי בשאלות קפריסין ובירות היה הקיסר מוכן לעזוב את ממלכת ירושלים בטרם עזיבתו מינה פרידריך את בליאן שליט צור ואת האציל הגרמני '''ורנר''' לעמוד כעוצרים לממלכת ירושלים.
 
בסוף חודש אפריל [[1229]] הגיעו אוניות הקיסר לעכו וביום [[1 במאי]] עלה הקיסר בחשאי על ספינתו ועזב את חופי הארץ. בדרכו ממשכנו אל החוף הוא נתקל בקבוצה של תושבי העיר עכו שקיבלו את פניו בצעקות בוז וזרקו לעברו שיירים של בשר מבתי המטבחיים.{{הערה|1=‏httphttp://crusades.boisestate.edu/6th/08.shtml‏shtml}}
 
==סוף דבר==