הגנות במשפט הפלילי – הבדלי גרסאות

הגנת 'אי-השפיות' קובעת, כי אדם, שבעת המעשה היה לא היה שפוי בדעתו – בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי – והיה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או להימנע מעשיית המעשה (סעיף 34 ח' לחוק העונשין) – לא יישא אחריות בפלילים.

לשון אחר,: מבצע עבירה, אשר תקינות רוחו לקויה, עד כדי כך שהוא פועל ללא הבנה גמורה של כללי מציאות ה[[טבע]] או כללי מציאות ה[[חברה]] בה מעוגן מעשהו, והוא אינו מודע בזמן מעשה למהות התנהגותו או אינו מבין את הפסול במעשהו, ניטל כליל צביונו הפלילי של המעשה.

להבדיל מהגנת 'העדר-השליטה' בה מצב הנאשם הוא של "שפוי בהיעדר רציהרצייה" – שיזוכה בדין, מצבו של נאשם בהגנת 'אי-שפיות הדעת' הוא של 'העדר רציהרצייה בהיעדר שפיות' ועל פי חוק [[חולה נפש|חולי הנפש]] {{הבהרה|על איזה חוק מדובר?}} מבצע העבירה יאושפז ב[[בית- חולים]] ל[[חולה נפש|חולילחולי נפש]].