פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 124 בתים ,  לפני 3 שנים
מ
 
==חוקה ומשפט חוקתי ישראלי==
[[הכנסת הראשונה]] ראתה עצמה כסמכות מכוננת, שתפקידה לחוקק [[חוקה]] למדינת ישראל. בשנת [[1950]] קיבלה הכנסת החלטה, הקרויה '''"[[החלטת הררי]]"''' על שמו של חבר הכנסת [[יזהר הררי]], לפיה תחקק החוקה בפרקים, אשר ייקראו [[חוק יסוד|חוקי יסוד]].{{הערה|{{דבר||חוקת המדינה - בדרך חוקי יסוד|1950/06/14|00100}}}}
 
בשנותיה הראשונות של המדינה נחקקו מעט חוקי יסוד, אשר נמנעו מלעסוק בשאלות של [[זכויות האדם]], דת ומדינה, ועוד, והיו שטענו כי חלקם הגדול של חוקי יסוד אלו אינם בעלי מעמד עדיף על חוקים רגילים.
 
בית המשפט העליון, בתקופה זו, ראה עצמו כמיישם את "עקרונות היסוד של השיטה" הנובעים מהיות מדינת ישראל מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, ובפסקי דין אמיצים, ובהם "[[בג"ץ קול העם]]", עיגן את זכויות האדם והאזרח של תושבי המדינה, מבלי שתהיה תחת ידו חוקה פורמלית מכוחה יכול לעשות כן. בית המשפט העליון ראה עצמו כמיישמה של "חוקה מטריאלית" – עקרונות חוקתיים בסיסיים בלתי כתובים, שיש בידם לגבור על אי קיומה של חוקה פורמלית.{{הערה|{{המשפט החוקתי|א|הפרק "עקרונות יסוד חוקתיים בלתי כתובים", עמ' 61–73}}}}
 
בתחילת שנות ה-90 חל מפנה, הקרוי "[[המהפכה החוקתית]]". במרץ [[1992]] נחקקו [[חוק יסוד: חופש העיסוק]] ו[[חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו]]. עם חקיקתם חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל. הן הפכו לזכויות חוקתיות. ניתן להן מעמד חוקתי על חוקי. חוק "רגיל" של הכנסת אינו יכול לשנותן. חקיקה רגילה אינה יכולה לפגוע בזכות אדם מוגנת אלא אם כן מתקיימות הדרישות הקבועות בחוקי היסוד. אי קיום הדרישות החוקתיות הופך את החוק הרגיל לחוק לא חוקתי. זהו חוק שנפל בו פגם חוקתי. בית המשפט עשוי להכריז על בטלותו.