קצח – הבדלי גרסאות

 

זיהוי ה'קצח' הוא חד משמעי בכל התרגומים וברוב הפירושים. הזיקה שעורך המקרא לכמון נובעת בשל הדמיון בשימוש כתבלין ובאופן גידולו: בעיני הקדמונים הקצח דמה לכמון ובשפות אחרות הוא קרוי ה'כמון השחור'. רק כמה פרשנים אירופיים בודדים סברו שהקצח הנזכר במשנה הוא כרויה (Carum carvi; קימל). אפשר שגם רש"י לא הכירו, אך חזקה עליו שהייתה בידו מסורת זיהוי: 'רבותינו מפרשים נייל"א (niele), אבל אני שמעתי מין זרעים שזורעים אותו בארץ ישמעאל'.

 

הקצח היה שכיח בשימושו בעולם הקדום. זרעים של קצח נמצאו בקבר של תות אנח אמון במצרים (1325 לפנה"ס), ומ[[תקופת הברזל]] באתר [[דיר עלא]] שבירדן. נראה שהוא בוית במזרח הקרוב מהמין הגדל בר באזור זה. הצמח נזכר גם בספרות חז"ל, וגודל בארץ ישראל וסביבתה בימי הביניים{{הערה|[[זהר עמר]], '''צמחי המקרא''', ירושלים תשע"ב, עמ' 114}}.