ויקיפדיה

עארף אל-עארף – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
←‏ראשית הקריירה: נבי מוסא, האגודה הערבית הפלסטינית
קו מפריד בטווח מספרים
שורה 5:
 
==ראשית הקריירה==
אל-עארף נולד בשנת 1891 ב[[ירושלים]] למשפחה מכובדת, למד לימודים גבוהים ב[[איסטנבול]] ושירת כקצין ב[[צבא האימפריה העות'מאנית]] ב[[מלחמת העולם הראשונה]]. הוא נשבה ב[[חזית הקווקז במלחמת העולם הראשונה|חזית הקווקז]] על ידי [[צבא רוסיה הקיסרית|צבא הצאר]] ונכלא ב[[מחנה שבויים]] ב[[קרסנויארסק]] שב[[סיביר]], שם שהה שלוש שנים. לאחר [[המהפכה הרוסית (1917)|המהפכה הרוסית]] הצליח אל-עארף להימלט משביו והגיע חזרה ל[[ארץ ישראל]].
 
בהיותו במחנה ה[[שבוי]]ים [[הוצאה לאור|הוציא לאור]] [[עיתון]] בערבית לשבויים. כמו כן, תרגם ל[[טורקית]], בתקופת שביו, את [[ספר]]ו של [[ארנסט הקל]], "Die Welträthsel". ב-[[1919]] היה לעורכו של העיתון הלאומי הראשון שיצא בערבית בארץ ישראל בשם: "[[סוריא אל-ג'נוביה (עיתון)|סוריא אל-גֻ'נוביה]]" ("סוריה הדרומית").{{הערה|1=[http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/biography/alaref.html עארף אל-עארף], ב{{ה|ספרייה היהודית המקוונת}} {{אנגלית}}}}
שורה 12:
 
בשנת [[1920]], [[חגיגות נבי מוסא]] התקיימו זמן קצר לאחר המלכתו של פייסל בסוריה. עארף אל-עארף הסית את הפלסטינים מעל דפי עיתונו, ועם שובם של עולי הרגל לירושלים ב-4 באפריל, הפכה התהלוכה להפגנה אלימה ופרצו [[מאורעות תרפ]]. השלטונות הבריטים הוציאו נגדו ונגד אמין אל חוסייני צו מעצר והם ברחו ל[[עבר הירדן המזרחי]] ומשם ל[[דמשק]]. בהיעדרם נידונו על ידי בית דין צבאי לעשר שנות מאסר.{{הערה|שם=המופתי הגדול 12|[[צבי אל-פלג]], '''המופתי הגדול''', עמ' 12.}}
ב-31 במאי 1920 נוסדה בדמשק "האגודה הערבית הפלסטינית" ("אל-ג'מעיה אל-ערביה אל-פלסטיניה"), שהנהיגה את התנועה הערבית הלאומית שבארץ ישראל,{{הערה|[[יעקב שמעוני]], '''ערבי ארץ ישראל''', עמ' 277-276276–277, הערה 7.}} ועארף היה בין העומדים בראשה. האגודה פרסמה מחאה נגד החלטות [[ועידת סן רמו]] ונגד מינוי [[הרברט סמואל]] היהודי לנציב עליון בארץ ישראל. כמו כן, היא גם שלחה תזכיר ל[[אפיפיור]] וביקשה את עזרתו נגד יהוד פלסטין באמצעות [[הצהרת בלפור]].{{הערה|צבי אל-פלג, '''המופתי הגדול''', עמ' 13.}}
ב-7 ביולי הכריז הנציב העליון הנכנס, הרברט סמואל, על [[חנינה]] כללית לכל האסירים הפוליטיים, אולם חנינה זו לא כללה את אל-עארף ואל-חוסייני, וזאת משום שברחו מהחוק.{{הערה|שם=המופתי הגדול 12}}
ב-21 באוגוסט 1920, במהלך ביקור ב[[א-סאלט]], העניק הרברט סמואל לעארף וחוסייני חנינה לבקשתם של מספר שייח'ים בדווים.{{הערה|[[אילן פפה]], '''אצולת הארץ''': משפחת אל-חוסייני, עמ' 231.}}
 
השלטון הבריטי בארץ ישראל ראה בו דמות בעלת [[השכלה]], השפעה וניסיון פוליטיים וביקש לקרבו אליו ולמתן בצורה זו את עמדותיו. בהתאם לכך, בנובמבר 1920 הוצע לו לשרת באדמיניסטרציה הבריטית. בשנים הבאות שירת עארף כקצין נפה בג'נין, שכם, בית שאן ויפו. בעקבות הצלחתו הוא מונה בשנת 1926 כמזכיר הראשי של [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן]].{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Wasserstein Bernard|שם=The British in Palestine|מו"ל=Basil Blackwell|שנת הוצאה=1978|עמ=180-182}}}} לאחר שלוש שנים בתפקיד חזר עארף ב-[[1929]] לארץ ישראל ונתמנה כ[[קצין אזורי]] (District Officer) ב[[נפת באר שבע (המנדט)|נפת באר שבע]].{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Wasserstein Bernard|שם=The British in Palestine|מו"ל=Basil Blasckwell|שנת הוצאה=1978|עמ=180-183}}}}
 
==מושל נפת באר שבע==
שורה 22:
הבדואים היו באותה עת הרוב המכריע באוכלוסיית [[הנגב]] והניסיון שרכש אל-עארף במנהגיהם סייע לו בתפקידו כמושל. פעולותיו הקנו לו כבוד בקרב הבדואים שכינוהו אבו סופיאן. הוא אף המשיך וחקר את מנהגי שבטי הנגב בתקופה בה כיהן כמושל בבאר שבע. ב-[[1933]] פרסם את ספרו הראשון "[[המשפט בין הבדואים]]" ושנה לאחר מכן יצא לאור ספרו השני "[[תולדות באר שבע ושבטיה]]". שני הספרים תורגמו לעברית על ידי העיתונאי והמתרגם [[מנחם קפליוק]] שאף התארח אצל אל-עארף בבאר שבע.
 
בשנים [[1936]]-–[[1939]], בעת [[המרד הערבי הגדול]], עמד אל-עארף בפני בעיה. הוא היה פקיד במגזר הציבורי הבריטי, היה חייב נאמנות אליו ומתוקף תפקידו היה עליו לשמור על השקט באזור שלטונו, ומנגד, הוא תמך באנשי ה[[כנופיה|כנופיות]] במאבק הערבי נגד השלטון הבריטי. אל-עארף מצא פתרון לבעיה על ידי ביום [[פיצוץ|פיצוצים]] בסמוך לביתו שלא פגעו בבית אך יצרו את הרושם כי אנשי הכנופיות נאבקים באל-עארף, ובמקביל, הניח לאנשי הכנופיות לפעול באזור וב-[[1938]] אף השתלטו הללו על העיר. השלטון הבריטי כנראה חשד בנאמנותו והעבירו ב-1939 להיות מושל [[עזה]]. עד 1948 המשיך והיה חלק ממנגנון ממשל המנדט הבריטי.
 
בשנותיו הראשונות בבאר שבע התגורר בבנין המושל אולם בהמשך, החליט להקים את ביתו בעיר ורכש חלקת אדמה, עליה הקים בין השנים [[1937]]–1938 את הבית שזכה לשם [[בית עארף אל-עארף]]. הבית המפואר נבנה ב[[דולומיט|אבן גיר דולומיטית]] ("מיזי אחמר") האדמדמה, שהובאה מסביבות [[בית לחם]] או ירושלים. במשך שנים רבות, שימש הבניין מזנון של ה[[שקם]], לשירות [[חייל]]י [[פיקוד הדרום]] והאזרחים המזדמנים. הוא נחשב בשעתו כבית הנאה ביותר בעיר, ואף כיום הוא מרשים ביותר, ובולט על רקע בתי העיר הישנים, הבנויים אבן מקומית בהירה. הבניין הוכרז כ"בניין היסטורי לשימור" על ידי [[המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות]], ושוחזר בשנת [[2003]].
 
==ראש עיריית ירושלים==
שורה 30:
 
בתחילת 1951, בעת שכיהן כראש העיר, נפגש עם ראש ממשלת [[עיראק]], [[נורי א-סעיד|נורי סעיד]], במטרה להניא אותו מתוכניתו לגרש את [[יהדות בבל|יהודי עיראק]]. אל-עארף חשש ממצב בו יראו מדינות העולם בגירוש יהודי [[ארצות ערב]] ל[[ישראל]] השלמת מהלך של חילופי אוכלוסין ואמר: {{ציטוט| תוכן=לו שמר כל חבל ארץ ערבי על היהודים החיים בקרבו ועל נכסיהם ורכושם כעל משכון, היו נפתרות בקלות שתי הבעיות - זו של פלסטין באופן כללי וזו של הפליטים במיוחד.|מקור=עמדת הפלסטינים וארצות ערב כלפי תביעות ווזק, [http://www.forgotten-million.co.il/e-phalastinim.html]}}
נסיונו זה כשל, ויהודי [[עיראק]], אשר ניתנה להם הרשות להגר, הגיעו לישראל. בשנים [[1956]]-–[[1960]] כתב ספר רחב היקף על [[מלחמת העצמאות]] ותוצאותיה מנקודת מבטם של ערביי ארץ ישראל: "Al-Nakba wa’l firdaws al-mafqud" (הנכבה, נכבת בית המקדש וגן העדן האבוד), 1947-1952.{{כ}}{{הערה|{{מערכות|[[יהושפט הרכבי]]|על אבדות הערבים ב-1948|1/107631|166, מרץ 1965}}}}
 
ב-1963 נתמנה כמנהלו של [[מוזיאון רוקפלר]] בירושלים ושימש בתפקיד זה עד [[1967]]. לאחר [[מלחמת ששת הימים]] עבר ל[[רמאללה]], שם מת ב-1973.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/עארף_אל-עארף"