|
|כיתוב=מימין הקצח הדמשקאי, משמאל הקצח התרבותי}}
[[קובץ:Nigella Sativa Seed.jpg|שמאל|ממוזער|250px|זרעי קצח תרבותי]]
'''{{שם|קֶצַח'''}} ([[שם מדעי]]: ''Nigella'' ב[[ערבית]]: חָבָּא סוּדָא) הוא [[סוג (טקסונומיה)|סוג]] ב[[משפחה (טקסונומיה)|משפחת]] ה[[נוריתיים]], הכולל כ-14 מינים של [[צמחים]] חד-שנתיים.
מקור הקצח ב[[אגן הים התיכון]] וב[[דרום-מערב אסיה|דרום]]. מערב אסיהזרעים של קצח נמצאו בקבר של תות אנח אמון במצרים (1325 לפנה"ס), ומ[[תקופת הברזל]] באתר [[דיר עלא]] שבירדן. נראה שהוא בוית מהמין הגדל בר באזור זה.
הקצח מוזכר כבר ב[[תנ"ך]], ב{{תנ"ך|ישעיהו|כח|כה}}. הוא מנוקד קֶצַח.
==מבנה הצמח==
הקצח נזכר 3 פעמים ב[[ספר ישעיהו]] לצד ה'כמון' כצמח שנזרע ב'הפצה', ונדוש במקל- לא ב'חרוץ' (ישעיה כח כה-כז).
זיהוי ה'קצח' הוא חד משמעי בכל התרגומים וברוב הפירושים. הזיקה שעורך המקרא לכמון נובעת בשל הדמיון בשימוש כתבלין ובאופן גידולו: בעיני הקדמונים הקצח דמה לכמון ובשפות אחרות הוא קרוי ה'כמון השחור'. רק כמה פרשנים אירופיים בודדים סברו שהקצח הנזכר במשנה הוא כרויה (Carum carvi; קימל). אפשר שגם [[רש"י]] לאמתאר הכירו,את אךהקצח חזקהבפירושו עליוהמלמד שהייתהעל בידואי-וודאות מסורת זיהויבזיהויו: '"רבותינו מפרשים נייל"א (niele), אבל אני שמעתי מין זרעים שזורעים אותו בארץ ישמעאל'".
בגמרא בברכות מופיע שריחו רעיל אבל טעמו טוב והוא בריא ללב.
הקצח היה שכיח בשימושו בעולם הקדום. זרעים של קצח נמצאו בקבר של תות אנח אמון במצרים (1325 לפנה"ס), ומ[[תקופת הברזל]] באתר [[דיר עלא]] שבירדן. נראה שהוא בוית במזרח הקרוב מהמין הגדל בר באזור זה. הצמח נזכר גם בספרות חז"ל, וגודל בארץ ישראל וסביבתה בימי הביניים{{הערה|[[זהר עמר]], '''צמחי המקרא''', ירושלים תשע"ב, עמ' 114}}.
==גלריה==
<gallery>
| 