תראבין – הבדלי גרסאות

המקור של השבט הוא ב[[ערב הסעודית]]. הוא הגיע לנגב וסיני לפני כ-300 שנים. השם תראבין בא מעמק תראבה בערב הסעודית, המקום בו השבט התיישב פעם. שם-עצמי של השבט הוא "בוקום", אך עם הזמן השם תראבין נצמד אליו. כבר במאה ה-19 תראבין היה השבט הכי גדול בסיני. ה[[שייח']] עטיה שייסד את השבט, מקודש על ידי בני השבט, ו[[קבורה|קברו]] נמצא ב{{ו|[[ואדי ותיר}}|וואדי ותיר]] ב[[חצי האי סיני]] סמוך ל[[נואיבה]] בכפר שקרוי על שמו{{הערה|עורכים גבריאל ברקאי ואלי שילר, '''דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל''', ירושלים: הוצאת ספרים אריאל, 1996, עמ' 166}}.

עקב אורח חיים סמי-[[עמים ושבטים נוודים|נוודי]] הבדואים לא תמיד רשמו את הקרקעות על שמם מסיבות שונות - רצו להימנע מגיוס חובה לצבא ה[[האימפריה העות'מאנית|טורקי]] וגם לא רצו לשלם מיסיםמסים. השבטים חילקו את האדמות בין עצמם וכל בדואי ידע למי שייכת חלקת אדמה מסוימת, אך זה לא הופיע במסמכים רשמיים וכתוצאה מכך זה לא הוכר על ידי המדינה. מאז תחילת שנות 1980 הבדואים איבדו חלק מהקרקעות שלהם על שפת הים בסיני - ממשלת מצרים מכרה אדמות אלה לחברות המפעילות בתי-מלון באזור ועל הקרקעות האלה נבנו ערים שלמות כמו [[שארם א-שייח']] ו[[הורגדה]]. כל עוד זה לא היה רשום על שמות של משפחות בדואיות, מצרים ראתה באדמות האלה אדמות המדינה. אחד הנישולים נעשה בשנת 1999 צפונית ל[[נואיבה]], הופקעו אדמות של שבט תראבין המתגורר באזור. הסוכנות לפיתוח התיירות המצרית לא הכירה בבעלותם של הבדואים על אדמות אלה. מעבר לכך ממשלת מצרים לא מעלה את הסוגיה הזאת לרשימת העדיפויות שלה ולא מנסה כלל למצוא פתרון לבעיה.