משבר מניות הבנקים – הבדלי גרסאות

 

על ראשית התהליך נכתב בדו"ח ועדת בייסקי (עמ' 16):

 

אחרי [[בנק הפועלים]], הצטרפו לוויסות גם יתר הבנקים הגדולים והבינוניים שמניותיהם נסחרו ב[[הבורסה לניירות ערך|בורסה לניירות ערך]] (למעט [[הבנק הבינלאומי הראשון]]). כדי להבטיח זאת, הזרימו הבנקים, בהתמדה, מדי יום, ביקוש גדול למניותיהם (כאשר הם נסוגו ממנו בהגיע השער היומי לרמה הרצויה להם).{{הערה|שם=הערה_א|1=ראו דו"ח ועדת בייסקי}} בפעולה זו נעזרו הבנקים בכספי המשקיעים והחוסכים בבנקים, אותם שיכנעו לרכוש את מניות הבנקים, כ"השקעה סולידית" ובטוחה,{{הערה|שם=הערה_א}} וכן בכספי קופות הגמל וקרנות הנאמנות, אותן ניהלו עבור הציבור. פעולת הוויסות הביאה לכך ששערי מניות הבנקים עלו באופן קבוע ומתמיד,{{הערה|1=ראו היסטוריה של שערי מניות הבנקים כנ"ל}} כך שנראה כאילו מניות אלה חסינות מירידה ונושאות [[תשואה]] נאותה. עליית שערי מניותיהם אפשרה לבנקים להמשיך ולמכור מניות נוספות ולהגדיל את יכולתם להשקיע ולגייס כספים ([[מנוף פיננסי]]). גיוס כספים זה איפשר את התרחבות הבנקים (על חשבון רווחיותם לטווח ארוך) ובא, במידה רבה, על חשבון [[איגרת חוב|אגרות חוב]] [[ערך ריאלי וערך נומינלי|צמודות]] שהנפיקה המדינה (ואשר לא יכלו להתחרות בתשואה הגבוהה שהניבה ההשקעה במניות הבנקים{{הערה|1=ראו נתוני התשואה לפדיון של אג"ח ממשלתי בכל העיתונים הכלכליים דאז וכן שיעורי השינוי של מחירי אגרות החוב ושל שערי מניות הבנקים ברישומי הבורסה לניירות ערך בתל אביב ובכל העיתונים הכלכליים של התקופה}}).

מדיניות הגורמים במשק לוויסות שערי מניות הבנקים, שהביאה למשבר מניות הבנקים פורסמה בדיעבד. השיקולים והמסמכים שהוצגו בפני "ועדת בייסקי" ובתי המשפט היו אלה שנחשפו לציבור אחרי המשבר. כמו כן, היו שינויים בראשי המשק: בתקופה הרלוונטית התחלפו ארבעה שרי אוצר ושלושה נגידי בנק ישראל.{{הערה|1=שרי האוצר : [[יהושע רבינוביץ]], [[שמחה ארליך]], [[יגאל הורביץ]] ו[[יורם ארידור]]. נגידי בנק ישראל: [[משה זנבר]], [[ארנון גפני]] ו[[משה מנדלבאום]]}} ועדת בייסקי ובתי המשפט לקחו עובדה זו בחשבון וכמעט לא ניתן היה להצביע ישירות על אחריותם של הגורמים הציבוריים למשבר המניות.

 

לא כן באשר לבנקים, הצמרת הניהולית נשארה ברוב התקופה אותה צמרת.

נסקור את יחסם של הגורמים במשק לויסות ולמשבר שבא בעקבותיו, בדרך כלל כפי שהוצג בדיעבד.

{{ציטוט|תוכן=באורח שיטתי ובמתכוון, להונות את המשקיעים ולמנוע מהציבור ומלקוחות הבנקים מידע נכון ומלא בדבר פעולות הוויסות, המשמעויות שלהן והסיכונים הכרוכים בהם. בהתנהגותם בניהול מדיניות הוויסות ובקידומה. הם הביאו להעלאת שערי המניות של הבנקים לממדים מלאכותיים ומנופחים. בכך יצרו תלות מוחלטת של רמת השערים בהמשך רציף של פעולות הוויסות.

 

 

באופן ספציפי בית המשפט ביקר את הנהלות הבנקים על מדיניותם בתחום שיווק המניות והייעוץ הניתן בבנקים. '''הופעלה מערכת ממוסדת ומסועפת של מנגנוני ייעוץ שהיו מצויים בסניפי הבנקים''' . מנגד ניצב ציבור בעלי עסקים ואזרחים מן השורה, המבקשים להבטיח את כספם ושואלים עצה והדרכה בסניפי הבנקים שאליהם הם מורגלים לפנות ושעמם הם עוסקים דרך שיגרה.

===בנק ישראל===

משה מנדלבאום, נגיד בנק ישראל בתקופה הרלוונטית, טען כי בפני הבנקים עמדו קשיים בלתי נסבלים בשמירה על הלימות ההון שלהם בתנאי האינפלציה. בין היתר התבטא הנגיד:

משרד האוצר לא היה מוכן לכך. מנכ"ל האוצר סדן טען כי יש בעיה פרגמטית: "הבנקים שלנו הם מקור ההלוואות של מדינת ישראל. הם לווים בחו"ל וכוחם נובע מהעובדה שהם אינם ממשלתיים".