ישיבת מיר – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
כבר קיים |
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
||
שורה 35:
בשנת [[תרצ"ט]] ([[1939]]) צורפה העיירה מיר ל[[ברית המועצות]] לפי [[הסכם ריבנטרופ-מולוטוב]]. מיעוט מתלמידי הישיבה נשארו במיר, רבני הישיבה יחד עם רוב התלמידים ברחו לוילנא שעברה אז לשלטון ליטא, תחילה השתכנו הבחורים בבניין [[ישיבת רמיילס]], אך הוא היה צר מהכיל את 350 בחורי הישיבה ומאוחר יותר עברה הישיבה לבית המדרש בפרבר נוביגורוד. (ראש הישיבה, הרב פינקל, נסע קודם לכן לארץ ישראל) משם עברה הישיבה לקידן ב[[ליטא]], מאוחר יותר התפצלה הישיבה לשלוש קבוצות בשלוש עיירות. בעקבות השתדלותו ופעילותו של הרב [[זרח ורהפטיג]], חילק הקונסול היפני בליטא, [[חסיד אומות העולם]] [[צ'יאונה סוגיהארה]], לתלמידים אשרות כניסה ל[[יפן]]. רבים מהתלמידים יצאו בזכותו מליטא ב[[הרכבת הטרנס-סיבירית|רכבת הטרנס-סיבירית]], עם הרבנים [[חיים שמואלביץ]] (חתנו של ראש הישיבה הוותיק, הרב פינקל) ו[[יחזקאל לוינשטיין]], דרך סיביר ל[[קובה (יפן)|קובה]] שביפן שם שהו כתשעה חדשים עד שהיפנים נוכחו לראות כי למרבית הפליטים וביניהם בני הישיבה אין סיכוי להמשיך למדינה אחרת, והם הגלו אותם ל[[שאנגחאי]] ה[[סין|סינית]], שהייתה תחת כיבוש יפני, ובה הוקם גטו ליהודים שכונה "[[גטו שאנגחאי]]".
בהגיעם ליפן, התעורר [[פולמוס השבת ביפן]], העוסק בשאלה [[קו התאריך בהלכה|מתי חלים שבתות ומועדים בארץ זו]], השוכנת בסמוך ל[[קו התאריך הבינלאומי]]. עם מעברם לשאנגחאי שבסין, שביחס אליה אין חילוקי דעות, נפתרה הבעיה מאליה. בשנגחאי זכו הפליטים בהכנסת אורחים חמה מיהודים העירקים האמידים שחיו במקום ודאגו לכל צורכם.אחרי המלחמה, היגרו תלמידי הישיבה ל[[ארצות הברית]]. חלק מהתלמידים נשארו בארצות הברית, ויסדו מחדש את ישיבתם ב[[ברוקלין]], אך מרביתם המשיכו עם רבותיהם לארץ-ישראל (ראו להלן).
אחד מבוגרי הישיבה פרסם את הספר "נס ההצלה" ובו סיפור הבריחה וההצלה. ספר נוסף שנכתב בנושא הוא "הזריחה בפאתי קדם".
| |||