|
משך ההמתנה משתנה בין הטומאות השונות:
* בטומאות הקשורות למחלה (זב, זבה, מצורע) - צריך הטמא לספור שבעה ימים מאז שנתרפא ("שבעה נקיים"){{הערה|1=במצורע אין צורך ב"שבעה נקיים" אך גם הוא ממתין שבעה ימים בין טהרתו בדם הציפור לבין הבאת קרבנותיו (שם פסוק ח).}}.
* נידה, בועל נידה, וטמא מת - טובלים ביום השביעי, כשהיום שבו הגורם המטמא נפסק נחשב ליום הראשון משבעת הימים.
* יולדת - טובלת ביום השביעי מאז לידת הבן, או הארבעה עשר מאז לידת הבת. גם לאחר מכן נשארת עליה טומאה קלה מסוימת עד יום הארבעים ללידה בלידת בן, או עד היום השמונים ללידה בלידת בת.{{הערה|1={{תנ"ך|ויקרא |יב, |ד-|ה}}}} במשך הזמן הזה דינה של היולדת הוא כ"טבול יום", והיא נקראת "טבולת יום ארוך"{{הערה|1=תלמוד {{בבלי מסכת |נידה דף |כט עמוד |ב}}}}
הטמאים שטומאתם נמשכת מספר ימים יכולים לטבול ביום האחרון לטומאתם החל מן הבוקר, פרט לנידה ויולדת, שטובלות רק בצאת היום{{הערה|שם=הערה_ד|1=תלמוד {{בבלי מסכת |פסחים דף |צ עמוד |ב}}}}.
===טקסי הזאה===
בשתי הטומאות החמורות ביותר – טומאת מת וטומאת מצורע – יש צורך בטקסי הזאה מיוחדים על מנת להיטהר.
* '''טהרת טמא מת''' - אדם או כלי שנטמא ממת, זקוק לטהרתו לאפר [[פרה אדומה]] (אפר מפרה אדומה שנשחטה ב[[הר הזיתים]] מול מקום [[בית המקדש|המקדש]], ובשרה נשרף שם). על כל אדם וכלי שנטמא יש להתיז ("להזות") פעמיים מי מעיין ("מים חיים") שמעורב בהם אפר זה: ביום השלישי מאז שנטמא (כולל יום הטומאה) וביום השביעי. לאחר ההזאה השנייה הוא טובל, ונטהר בערב. בימינו, בהיעדר פרה אדומה, אין כל דרך להיטהר מטומאת מת. זהו הגורם המרכזי לקושי בקיום חיי הטהרה בימינו{{הערה|1=על אף שיש טמאים שזקוקים לקרבן להשלמת טהרתם, וגם זה אינו אפשרי בהיעדר [[בית מקדש]], אבל טומאתם של הזקוקים לקרבן היא טומאה קלה יחסית, המונעת רק מכניסה לבית המקדש ומאכילת קרבנות, ואילו טמא מת הוא אב הטומאה. ועוד: לגבי הגברים, המקרים בהם הטמא צריך להביא קרבן הם מחלות נדירות (זיבה וצרעת). רק בנשים שכיחה טומאת היולדת.}}.
* '''טהרת מצורע''' - טקס הטהרה של מצורע שהתרפא מתחלק לשלושה שלבים{{הערה|1={{תנ"ך|ויקרא פרק |יד}}, {{משנה מסכת |נגעים פרק |יד}}, {{רמב"ם משנה תורה, ספר |טהרה, הלכות |טומאת צרעת פרק |יא}}, וספר קרבנות, הלכות ו{{רמב"ם|קורבנות|מחוסרי כפרה פרקים |ד}}-{{רמב"ם|קורבנות|מחוסרי כפרה|ה|ללא=שם}}.}}: א. התזה ("הזאה") עליו מדם ציפור ומי מעיין: ביום שבו ה[[כהן]] קובע שהמצורע נרפא מצרעתו, עליו להביא שתי ציפורי [[דרור הבית|דרור]] וכלי חרס ובו מי מעיין ("מים חיים"). הכהן שוחט את אחת הציפורים, כך שדמה ישפך אל תוך המים שבכלי החרס. לאחר מכן לוקח הכהן את הציפור החיה, ומצרף אליה ענף של עץ [[ארז]] וענף מצמח ה[[אזוב מצוי|אזוב]], בתוספת [[צמר]] צבוע [[כנימות מגן|בתולעת]] [[שני (צבע)|שני]]. את כל אלה טובל הכהן במים המעורבים בדם, ומתיז ("מזה") על המצורע שבע פעמים. לאחר מכן הכהן שולח לחופשי את הציפור החיה. ב. גילוח שער כל גופו וטבילה במקווה לו ולבגדיו. ג. גילוח וטבילה נוספים כעבור שבעה ימים. במשך השבוע שבין הטבילות המצורע נקרא "מצורע בימי ספרו". הוא נחשב עדיין "אב הטומאה", המטמא אדם וכלים במגעו, אך לא בדרגת חומרתו הקודמת, והוא מותר להיכנס לעיר.{{הערה|{{משנה|כלים פרק |א משנה |א}}, {{משנה|נגעים פרק |יד משנה |ב}}}}
===השלמת הטהרה בהקרבת קורבנות===
|
