מילים יחידאיות בתנ"ך – הבדלי גרסאות

שימוש במילים יחידאיות (לשונית או תחבירית) בתנ"ך הוא אחד מארבעה [[אמצעי ספרותי|אמצעים ספרותיים]] המאפשרים [[קריאה רב משמעית]] של הטקסט{{הערה|1=א' שפירא, 'יעקב ועשו: קריאה רב משמעית', עיונים: מקרא ופרשנות ד (תשנ"ז), עמ' 249-282, הציטוט מעמ' 262; הנ"ל, 'יעקב ועשו: "שתי קריאות"!', עבודת דוקטור, הסמינר התאולוגי היהודי, ניו יורק, תשמ"ח, וראה שם ביבליוגרפיה על מחקרים נוספים החושפים 'רב משמעות' בלשון הסיפורת המקראית. {{ש}} י' זקוביץ, 'ממאכל יצא האכל: על חלום ושברו', ד' כרם (עורך), מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל, ה, רחובות תשנ"ה, עמ' 35-43, הציטוט מעמ' 37. }}. כאשר ההקשר ברור אף המילה היחידאית מתפרשת בקלות, ואילו כאשר ההקשר עמום, גם בגלל חוסר ההומוגניות של [[עברית מקראית|העברית התנ"כית]] שהתפתחה לאורך מאות שנים, גובר הקושי לזהותה ומתאפשרת קריאה רב-משמעית. מילים יחידאיות אינן בהכרח מוזרות או יוצאות דופן. דוגמה לכך היא המילה "גבינה", שהיא מילה יחידאית בתנ"ך המופיעה ב[[ספר איוב]].

 

 

כלל ב[[פילולוגיה]] המקראית קובע שללא צורך פרשני מכריע אין לקבוע מילים יחידאיות חדשות. כלומר, יש לנסות לשייך מילים קשות לפענוח ונדירות לשורשים ידועים ונגזרותיהם הקיימות בקורפוס התנ"כי. למרות הכלל הנ"ל ישנן רשימות מרחיבות ורשימות מצמצמות של מילים יחידאיות. היקפן המשתנה של הרשימות נעוץ בהכללה או בהתעלמות ממילים יחידאיות הנגזרות מ[[שורש (שפות שמיות)|שורשים]] ידועים של מילים הקיימות בתנ"ך. גם נוסחי [[מסורה]] שונים החליפו מילים יחידאיות במילים פשוטות יותר ובכך דלדלו את אוצר היחידאיות.