פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסר בית אחד ,  לפני שנתיים
השום והבצל מוזכרים ב[[תנ"ך]] פעם אחת בלבד, כאחד מהמאכלים שמזכירים [[שבטי ישראל|בני ישראל]] כשהם רוצים לשוב ל[[מצרים העתיקה|מצרים]]: {{הדגשה|זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת '''הַשּׁוּמִים'''|{{תנ"ך|במדבר|יא|ה}}}}. גם החציר המוזכר בפסוק זה, הוא ממשפחת השומים, והיה בשימוש במצרים העתיקה לתיבול ולאכילה{{הערה|[[מיכאל זהרי]], [[אנציקלופדיה מקראית]], חציר, כרך ג' עמ' 272}}.
 
[[חז"ל]] מנו בשום כמה תכונות טובות: {{הדגשה|משביע, משחין, ומצהיל פנים ומרבה הזרע והורג כנים שבבני מעיים וי"א מכניס אהבה ומוציא את הקנאה|בבא קמה פב א|בבא קמא פ"ב, ע"א}}. ב[[התלמוד הירושלמי|תלמוד הירושלמי]] נכתב על [[עזרא הסופר]] ש{{ציטוטון|הוא התקין שיהו אוכלין שום בלילי שבתות שהוא מכניס אהבה ומוציא תאוה"|{{ירושלמי|מגילה|ד|א}}}}, וכן עולה ממקורות נוספים שהשום הפך למזון המיוחד ל[[סעודת ליל שבת]]. מנהג זה בטל לפני דורות רבים, כפי שכתב ה[[רמב"ם]] שהמנהג התאים לפי טבע וידיעת הקדמונים ולא בזמן המאוחר{{הערה|[[פירוש המשניות לרמב"ם]] על נדרים, ג', י'}}, ואינו מוזכר בספרות הפוסקים.
 
השום הפך למאכל כה מובהק ל[[יהודים]], עד שב[[משנה]] מובא שמי שמשתמש בביטוי "אוכלי שום", הרי כוונתו ליהודים ({{משנה|נדרים|ג|י}}). אכילת השום אצל היהודים בולטת במיוחד לעומת התיעוב שהיה קיים לשום אצל [[רומא העתיקה|הרומאים]].
 
מנהג זה בטל לפני דורות רבים, כפי שכתב ה[[רמב"ם]] שהמנהג התאים לפי טבע וידיעת הקדמונים ולא בזמן המאוחר{{הערה|[[פירוש המשניות לרמב"ם]] על נדרים, ג', י'}}, ואינו מוזכר בספרות הפוסקים.
 
[[ריח]]ו העז של השום שימש בסיס לביטוי שמופיע בתלמוד הבבלי מספר פעמים: {{ציטוטון|מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף?|{{בבלי|ברכות|נא|א}};{{בבלי|שבת|לא|ב|ללא=שם}}}}, ה[[משל|נמשל]] הוא: מי ש[[חטא]] פעם אחת, אל לו להוסיף ולחטוא, למרות שמצבו עכשיו אינו טוב. עוד מובא בגמרא סיפור שבו מסופר על ריח השום שהפריע ל[[לימוד תורה|לימוד]] ב[[בית מדרש|בית המדרש]] עד כדי כך ש[[רבי יהודה הנשיא]] ביקש שאוכל השום ייצא ({{בבלי|סנהדרין|יא|א}}).
משתמש אלמוני