פונקציונליזם ואינטנציונליזם – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לאוניברסיטה משודרת |
מ הסרת קישורים עודפים |
||
שורה 1:
'''שאלת ה[[פונקציונליזם]] מול ה[[אינטנציונליזם]] בשואה'''
המונחים "פונקציונליסט" ו"אינטנציונליסט" נטבעו ב-[[1981]] בידי ההיסטוריון ה[[מרקסיזם|מרקסיסט]] [[טימותי מייסון]], אולם שורשי הוויכוח נעוצים עוד בשנים [[1969]]–[[1970]], עם פרסומם של הספרים ''The Hitler State'' ב-
==מקורות הוויכוח==
חיפוש מקורה של השואה החל מיד לאחר סיום [[מלחמת העולם השנייה]]. התביעה ב[[משפטי נירנברג]], שבהם נשפטו ראשי המשטר הנאצי, הציגה את [[הפתרון הסופי]] כחלק מתוכנית ארוכת טווח שגובשה על ידי ראשי [[המפלגה הנאצית]] עוד עם התגבשותה ב-[[1919]]. תפיסה זו השפיעה על מרבית ה[[היסטוריון|היסטוריונים]] בשנים שלאחר מכן, שנקטו רובם ככולם אותה גישה; גישה זו מוגדרת היום כגישה האינטנציונליסטית הקיצונית. בסוף [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]] התפרסמו ספריהם של ברושט ושלוינס, שהוזכרו לעיל. המחנות נקראו בפרפראזה על שם ספרו של שלוינס: החוקרים שדגלו בשיטה האינטנציונליסטית נקראו מחנה "הדרך הישירה לאושוויץ" ("The straight road to Auschwitz") או "מחנה התוכנית" (programmeists), משום שסברו שהיטלר פעל על פי תוכנית מוכנה מראש. תומכי התפיסה הפונקציונליסטית נקראו מחנה "הדרך המעוותת לאושוויץ" ("the twisted road to Auschwitz"), או ה"מבניים" (structuralists), משום שסברו שמקורה של השואה במבני הכוח הפנימיים של הרייך השלישי.
בשנת [[1981]] פרסם ההיסטוריון הבריטי [[טימות'י מייסון]] [[מסה (חיבור עיוני)|מסה]] שכותרתה הייתה "כוונה והסבר" ("Intention and Explanation"). מסה זו הייתה חלק מביקורת שמתח מייסון על תפיסתם של ההיסטוריונים קארל דיטריך בראכר וקלאוס הילדברנד. מייסון טען, שבראכר והילדברנד התמקדו יתר על המידה באדולף היטלר כשורש ההסבר לשואה. במאמר זה טבע מייסון את המינוח "פונקציונליסטים" לאותם היסטוריונים שנקראו עד אז אסכולת ה"מבניים", וסברו שהשואה התרחשה כתוצאה מן המבנה הפנימי במדינה הנאצית; במקביל, הגדיר מייסון את אסכולת ה"תוכנית" כ"אינטנציונאליסטיים", משום שסברו שכוונותיו ותוכניותיו של היטלר הן שהביאו לשואה. מונחים אלה נתקבלו במקום המונחים הקודמים שהיו מקובלים עד אז.
שורה 15:
מנגד, מציג [[מרטין ברושט]] תפיסה אולטרה פונקציונליסטית. כנגד תפיסתה של דוידוביץ', המדגישה את כוונותיו של היטלר ואת התוכנית המקיפה וארוכת הטווח שהייתה לו, לתפיסתה, מציג ברושט תפיסה מנוגדת לגמרי לגבי תפקידו של ה[[פיהרר]], במיוחד בהתייחסות להחלטה על הפתרון הסופי. תוכנית ההשמדה התפתחה בשלבים, במקביל ובזיקה למעשי טבח שונים, בסוף [[1941]] ובמהלך [[1942]]. רציחות אלה לא היו קשורות זו לזו, ובוצעו כמענה מאולתר למצב בלתי אפשרי שנוצר בשטח, כתוצאה משתי סיבות: מחד, הלחץ האידאולוגי והפוליטי שיצר היטלר ליצירת אירופה נקייה מיהודים; (לחץ זה הביא לגירושם של היהודים ממרכז אירופה לאזורי חיץ במזרחה, אזורים שנכבשו במהלך [[מבצע ברברוסה]], ובאזורים אלה היו היהודים אמורים להיעלם). מאידך, המפלות הצבאיות בחזית המזרחית הביאו לבלימת תנועת הרכבות למזרח, ולהיעלמות אזורי החיץ המתוכננים אליהם היו היהודים אמורים להיות מועברים. מעשי הטבח המקומיים והספורדיים החלו להתמסד בהדרגה, עד שהובן שפתרון ההשמדה היה הפתרון הפשוט ביותר לביצוע מבחינה לוגיסטית; הפתרון הסופי החל להיות מיושם בצורה כוללת, והמשטר החל לשקוד על ביצועו בנחישות. מנקודת מבט זו, היה היטלר הזרז, אך לא מקבל ההחלטות. לתפיסתה של לוסי דוידוביץ, נהגה הפתרון הסופי עשרים שנה לפני ביצועו המעשי; לתפיסתו של מרטין ברושט התפתח רעיון הפתרון הסופי ממעשי הטבח שקרו בשטח, מעשים מקומיים שהפכו לתפיסה כוללת.{{הערה|1=Christopher Browning, "La décision concernant la solution finale" from Colloque de l'Ecole des Hautes Etudes en sciences sociales, L'Allemagne nazie et le génocide juif (Paris: Gallimard-Le Seuil, 1985), p. 19}}
}}
==הגישות השונות בדיון==
===אינטנציונליזם===
היסטוריונים הדוגלים בתפיסה האינטנציונליסטית בגירסתה המוקצנת ביותר, טוענים שלהיטלר היו תוכניות החלטיות לביצוע השואה עוד ב-[[1924]], אם לא מוקדם יותר. [[לוסי דווידוביץ']] (Dawidowicz) סוברת, כאמור, שהיטלר החליט על השמדת היהודים כבר ב-[[1919]]. כתמיכה בטענתה מצביעה דוידוביץ' על מספר רב של התבטאויות אנטישמיות שאותן השמיע היטלר באותן שנים. מבקריה של דוידוביץ' טוענים כנגדה שמעט מאד מהתבטאויותיו של היטלר באותן שנים עוסקות בהרג יהודים. רק התבטאות אחת של היטלר, בספרו [[מיין קאמפף]], מדברת על רצח יהודים; שם אומר היטלר כי לו היו 12,000 עד 15,000 יהודים נחנקים ב[[גז]] במקום [[צבא האימפריה הגרמנית|החיילים הגרמניים]] שנהרגו בדרך זו ב[[מלחמת העולם הראשונה]], כי אז
===אינטנציונליזם מתון===
גרסה מתונה יותר של האסכולה האינטנציונליסטית גורסת שהיטלר החליט על השמדת היהודים בסוף [[שנות ה-30 של המאה ה-20]], ומכל מקום לא יאוחר מ-[[1939]], או [[1941]]. אחת הראיות המובאות על ידי ההיסטוריונים השייכים לאסכולה זו היא נאומו המפורסם של אדולף היטלר בפני ה[[רייכסטאג]], ב-[[30 בינואר]]
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=היום ארצה שוב להתנבא: אם יעלה בידי יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה לדרדר את העמים, פעם נוספת, למלחמה עולמית – אזי לא תהיה התוצאה בולשביזציה של העולם ועמה ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה...{{הערה|1=יצחק ארד, ישראל גוטמן, אברהם מרגליות (עורכים): השואה בתיעוד: מבחר תעודות על חורבן יהודי גרמניה ואוסטריה פולין וברית המועצות. יד ושם, ירושלים תשל"ח, עמ' 108 – 110).}}
}}
[[יהודה באואר]] מקשה על גישה זו, ומראה
===פונקציונליזם===
שורה 56 ⟵ 55:
*Dawidowicz, Lucy S.: ''The war against the Jews, 1933–1945'', New York: Holt, Rinehart and Winston, 1975.
*Hilberg, Raul: ''The Destruction of the European Jews'', Yale University Press, 2003, c1961.
*Hildebrand, Klaus: ''Das Dritte Reich'',
*Kershaw, Sir Ian: ''The Nazi dictatorship: problems and perspectives of interpretation'', London: Arnold ; New York: Copublished in the USA by Oxford University Press, 2000.
*Kershaw, Sir Ian: ''Hitler, 1889–1936: Hubris'', New York: Norton, 1999, 1998.
שורה 66 ⟵ 65:
*Schleunes, Karl: ''The Twisted Road to Auschwitz; Nazi Policy Toward German Jews, 1933–1939'', Urbana: University of Illinois Press, 1970.
</div>
*נוימן, בעז: '''נאציזם''
==הערות שוליים==
| |||