נישואים בישראל – הבדלי גרסאות

המשפטנית [[פרנסס רדאי]] סבורה כי המדובר בניסיונות ל"עקיפת החוק בדרך חוקית", וכי הכורח של אזרח לפנות למדינה זרה על מנת להינשא הופכים את הדרכים החלופיות לפחותות ערך. לטענתה "עצם קיום אלטרנטיבות שוליות אלו מצביע נכוחה על חוסר הכבוד כלפי ערכים חילוניים שמפגינה המערכת המשפטית בישראל"{{הערה|1=פרנסס רדאי, היתר ואיסור בנישואין וגירושין, בתוך '''ספר ברנזון, חלק ב' - בני סברה''' הוצאת נבו, 2000}}. בשנים האחרונות התפתחה תופעה של "טקסי נישואים חילוניים". טקסים אלו כשלעצמם אינם מקנים מעמד של זוג נשוי, אלא באים כתוספת לאקט החוקי - נישואים כדת משה וישראל או נישואי חוץ לארץ - אך הם מעניקים ממד אזרחי חילוני לטקס הנישואים, ממד שנעדר ממנו בטקס המקובל על פי הדת. עם עורכי טקסים אלו נמנים [[אברי גלעד]] ו[[יאיר לפיד]].

 

 

:'''הכרה חלקית בנישואים אזרחיים-''' עוד בשנת [[1951]] קבע [[בית המשפט העליון]], בדונו בעניין סקורניק, כי גם נישואים מחוץ לישראל, שנערכו בידי בית דין רבני כדת משה וישראל, מוכרים כנישואים בישראל{{הערה|1=ע"א 191/51 '''סקורניק נ. סקורניק''', פ"ד ח 141}}. כן נפסק כי אם לא היה אחד מבני הזוג תושב או אזרח מדינת ישראל בעת הנישואים, והמדינה שבה נערכו הנישואים הכירה בתוקף הנישואים, הרי שעל פי כללי [[משפט בינלאומי פרטי|המשפט הבינלאומי הפרטי]] יש להכיר בתוקף הנישואים. בשנת [[1963]] קבע בית המשפט העליון, בדונו ב[[בג"ץ הנריט אנה קטרינה פונק שלזינגר נגד שר הפנים|עניין פונק-שלזינגר]], כי על פקיד הרישום ב[[משרד הפנים]] לרשום כנשואים בני זוג שנישאו בנישואים אזרחיים בחוץ לארץ, גם אם בעת הנישואים היו אזרחי מדינת ישראל{{הערה|1=בג"ץ 80/63 '''פונק שלזינגר נ. שר הפנים''' פ"ד יז 225}}. פסיקה זו פורשה באופן טכני וצר, כרישום לצרכים סטטיסטיים בלבד, שאינו מקנה [[מעמד אישי]] של נישואים, שכן אין ברישום כשלעצמו כדי להעיד על תוקפם המהותי של נישואים, והוא מתבצע רק כיוון שהתעודה הזרה המוצגת נחזית לתקפה, ולא מובאות ראיות לסתרה. על כן, השאלה המהותית, דהיינו תוקפם המהותי של נישואים אזרחיים בישראל, המשיכה להוות נושא מחלוקת קשה בין מלומדי משפט ואף שופטים. עם זאת, חרף המחלוקת התאורטית בנושא, פסק הדין בעניין פונק שלזינגר, למרות ניסוחו הטכני לכאורה, מאפשר באופן מהותי לנישאים בנישואים אזרחיים בחו"ל ליהנות ממגוון זכויות אזרחיות הניתנות להם על ידי הרשויות המנהליות בעקבות הרישום במרשם, בלא שהן טורחות לבדוק את טיב הרישום. בנושא זה חלה התפתחות בפסיקות אחרונות שניתנו על ידי [[נשיא בית המשפט העליון]], [[אהרון ברק]]: ראשית, בפסק דין שעסק בבני זוג מעורבים (כלומר מדתות שונות) קבע ברק שלפחות לעניין חוק הירושה יש להכיר בהם כנשואים. נוסף על כך, בפסק דין שניתן בנובמבר [[2006]]{{הערה|1=[http://elyon1.court.gov.il/Files/03/320/022/a16/03022320.a16.HTM בג"ץ 2232/03 '''פלונית נ. בית הדין הרבני האזורי ת"א-יפו'''], ניתן ב-21 בנובמבר 2006}} קבע ברק כי ההכרה בתוקפם של נישואים אזרחיים שנערכו בחו"ל היא גם מבחינת הצורה וגם מבחינת המהות ([[משפט עברי|הדין העברי]]), וזאת בעקבות פסיקה של [[בית הדין הרבני הגדול]] במקרה זה עצמו, שקבעה כי די בכך שנישואים אזרחיים נערכו בחו"ל, על מנת שבית הדין לא יכיר בזכותם של הנישאים בהם להינשא לאחר, שכן המדובר ב"נישואי בני נוח". בפסק דינו קבע ברק כי לבית הדין הרבני הסמכות להתיר נישואים אלו. הכרה זו נדרשת, לדעת ברק, נוכח ההכרה של המשפט הבינלאומי במעמדה של הזכות לנישואים ולחיי משפחה{{הערה|1=עידן יוסף, [http://archive.is/duEk בג"ץ: לרבנים יש סמכות להתיר נישואים אזרחיים] באתר [[חדשות מחלקה ראשונה]], 21 בנובמבר 2006}}.