חילונים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הסבת תג ref לתבנית:הערה (תג) (דיון) |
AddMore-III (שיחה | תרומות) |
||
שורה 16:
הוא לא היה היחיד או הקיצוני מבין מגבשי התפישה החילונית-תרבותית החדשה שראתה את ה'''[[יהדות כתרבות]]''', אם כי היה החשוב והשיטתי מביניהם. מבקריו הקשים [[מיכה יוסף ברדיצ'בסקי]] ו[[יוסף חיים ברנר]] תיעבו את ההווה היהודי במזרח אירופה וקראו לניתוק הרצף עם העבר וליצירת יהודי חדש, אחר. גינצבורג לעומתם רחש הערכה רבה למסורת, לא כגוף של ציוויים אלוהיים אלא כאוסף מנהגים שתכליתם לגבש את הקבוצה וניתן היה להתאימם ולבחור מביניהם לפי שיקול זה. הוא אף ניסה לטעון שחוקי ההלכה נוצרו לא לתכלית עצמם אלא כדי לשמר את העם בגלות ולהבטיח את המשכיותו. במקביל לו פעל גם [[שמעון דובנוב]], שביטא את התזה הלאומית-תרבותית בהיסטוריה רחבת-היריעה שלו "[[דברי ימי עם עולם]]": את יחסו לשאלת האמונה סיכם במילים {{ציטוטון|בכלל אפשר לו לאדם להיות יהודי לפי תורת הנביאים או התלמוד... [[משה מנדלסון|מנדלסון]] או ה[[בעש"ט]], לפי [[אברהם גייגר|גייגר]] או [[רש"ר הירש|הירש]], '''ובלבד שלא יהיו כופרים בעיקר הרעיון הלאומי''', שאינו דבר עיוני אלא מעשה היסטורי.}} דובנוב שאף ל[[אוטונומיזם יהודי]] ברוסיה. גם אחד העם עצמו לא התלהב במיוחד מה[[ציונות]], אך סבר שניתן יהיה לפתח תרבות לאומית רק במדינה עצמאית. פתרון שהתמקד בגלוי יותר ביהודי המזרח לבדם (הגם שאחד העם ורבים כמותו היו משוכנעים שיהודי המערב היו כבר על סף התבוללות גמורה ממילא) נהגה על ידי [[חיים ז'יטלובסקי]]. הוא הציע להמיר את תפקיד הדת כגורם מאחד בשפה היידית ולחתור [[יידישיזם|להכרה בדובריה כקבוצה לאומית]]; הוא לא התייחס מעולם במפורש לעתידן של קבוצות אתניות יהודיות אחרות, ויורשיו היידישיסטים חיקוהו על פי רוב.{{הערה|לוונסון, קליין, עמ' 119-127; הציטוט מ: אחד העם, [http://benyehuda.org/ginzberg/Gnz054.html תחיה ובריאה].; Zvi Gitelman, Jewish Identities in Postcommunist Russia and Ukraine: An Uncertain Ethnicity, Cambridge University Press, 2012. עמ' 75.}}
הניסוח-מחדש של הזהות וההכרה היהודיות סחף אחריו את רוב יהודי מזרח אירופה כשעברו תהליכי מודרניזציה וחילון, הן במקומות מושבם והן בתפוצה, בקרב המהגרים באמריקה, ארץ ישראל ויתר העולם. הייתה לו השפעה גם על יהודי המערב, אם כי זו הייתה מוגבלת. בארצות האמנציפציה, הטמיעה התרבותית הושלמה כבר סביב אמצע המאה ה-19 ושוויון הזכויות הותנה בניסוח היהדות במושגים קוֹנְפֶסיוֹנַלִיִים, ככנסייה אחת מני רבות של "בני דת משה" השייכים ללאום המקומי. אף שרוב היהודים היו אדישים לדתם, הם הוסיפו לתפוש את עצמם במושגים כאלה והיו חשדנים ומנוכרים כלפי האידאולוגיה של המהגרים ממזרח אירופה, גם משום שאיימה פוטנציאלית על מעמדם האזרחי; באורח פרדוקסלי, האחרונים החזיקו בהשקפות בלתי-דתיות ואנטי-דתיות למרות שהיו קרובים הרבה יותר למסורת, בעוד שהראשונים התעקשו לרוב שהיהדות היא רק או לפחות קודם כל דת הגם שהיו מנוכרים לזו.{{הערה|Steven Zipperstein, Elusive Prophet: Ahad Ha'am and the Origins of Zionism, University of California Press, 2014. עמ' 114.}} המהגרים, בתורם, בזו למערביים כולם גם יחד כמתבוללים בלתי-לאומיים – [[חיים ויצמן]] תיאר את המנהל החרדי שעבד תחתיו בגרמניה: "הרב ד"ר בארנס, [[נאו-אורתודוקסיה (יהדות)|אדוק קיצוני]]... היה מתבולל גמור, וכינה עצמו 'גרמני בן דת משה'".{{הערה|Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siècle: Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Jabotinsky, University of California Press, 2001. עמ' 4.}} [[יהודי ארצות האסלאם]], בינתיים, היו חשופים פחות ללחץ להגדיר את עצמם מחדש – בין אם לכיוון של קבוצה דתית או לאומית – בחברה מוסלמית שהגדרות כאלה היו זרות אף לה (למרות עלייתה המהוססת של הלאומיות הערבית, שניסתה לשווא לנטרל את היסוד הפוליטי באסלאם ולהפכו מ[[חוקה]] אלוהית מכתיבת-כל לעניין פולחני אישי) ושלא הייתה בה מלכתחילה, בדומה ליהדות ובניגוד לנצרות, כל הפרדה בין ספירות "דתיות" שהאמונה הייתה מוגבלת אליהן ו"חילוניות". לא פחות מכך, הקהילות שמרו על אוטונומיה משפטית ניכרת: מוסד ה[[מילט]] העות'מאני, סמכות בתי-הדין הרבניים ב[[יהדות מרוקו|מרוקו]] להכריע בחלק ניכר מהעניינים האזרחיים וכיוצא בזה הותירו את יהודי ארצות האסלאם כגוף [[קורפורציה|קורפורטיבי]] נפרד במידה מסוימת. אף שרובם התרחקו משמירת מצוות ואורח חיים מסורתי וחלק ניכר העדיף להיטמע היישר בתרבות המעצמות הקולוניאליות, הם נותרו בבסיסם קרובים יותר לתפישה היהודית המקורית: השתייכות הכלל לקולקטיב מוגדר-אמונה שחבק את כל תחומי החיים מכח לידה ומורשת ללא קשר להשקפת הפרט,{{הערה|Medding, Peter Y.; Goldstein, Israel. Sephardic Jewry and Mizrahi Jews : Vol XXII. Oxford University Press, 2008. עמ' 48; [[רפאל פטאי]], The Jewish Mind, Wayne State University Press, 1977. עמ' 429.}} ולא שכנוע אישי באמיתות הדת שהוגבלה מאליה למרחב הפרטי כבמערב או לחלופין תודעה והכרה לאומית כבמזרח.
שלהי המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 היו ימים של שגשוג והתפשטות לחילוניות היהודית, בעת שתושבי או יוצאי מזרח אירופה היו רוב מוחלט, לפחות חמש שישיות, מקרב יהודי תבל. רשתות בתי-ספר שהורו ביידיש או בעברית צמחו בפולין, ב[[הארצות הבלטיות|ארצות הבלטיות]] ובברית המועצות, והיהודים הוכרו בכולן כמיעוט לאומי [[בין מלחמות העולם]]. בשנות ה-30 מנו האדוקים דתית בפולין עצמה, מעוזם הגדול בעולם, לא יותר מבין 20% ל-33% מכלל האוכלוסייה היהודית.{{הערה|Jaff Schatz, Jews and the Communist Movement in Interwar Poland, בתוך: Dark Times, Dire Decisions : Jews and Communism, Avraham Harman Institute of Contemporary Jewry. Oxford University Press, 2005. עמ' 35.}} בקרב המהגרים בארצות הברית הייתה תרבות חילונית עשירה, בעיקר ביידיש, ורובם התנכרו לדת: התנועה ה[[רקונסטרוקטיבי]]ת של [[מרדכי קפלן]], שהושפע מאוד מאחד העם, הייתה מועטת חברים אך בעלת השפעה שחרגה בהרבה מגודלה.{{הערה|שם=סרנה|}} גם קפלן שלל [[אל פרסונלי]], הגדיר את היהדות כציווילזציה וכתב ש{{ציטוטון|חווה מהפכה קופרניקאית בהבנת היהדות... הדת היהודית התקיימה עבור העם, לא העם עבור הדת.}}{{הערה|מרדכי קפלן, Judaism as a Civilization, [https://archive.org/stream/judaismasciviliz00kapl#page/n13/mode/1up עמ' xii].}} בארץ ישראל, הציונות הסוציאליסטית הייתה דומיננטית: ממשיכיו של אחד העם, במיוחד [[ביאליק]], ניסו לעצב מחדש יסודות נבחרים ממורשת העבר, כמו השבת, כמצע לאתוס לאומי. התרבות הציונית חילנה חגים כמו [[שבועות]] או [[חנוכה]] והעמידה במרכז את ה[[תנ"ך]], שסיפק רקע רומנטי ועתיק ואפשר לטשטש את המסורת הרבנית.
| |||