סיקריים – הבדלי גרסאות

ה'''סִיקָרִיִים''' (מ[[לטינית]]: '''Sicarii'''; בספרות המאוחרת נקראו גם: '''סִיקְרִיקִים''') היו [[קנאים (בית שני)|קנאים]] קיצוניים{{הערה|'''תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים''' (תרגום [[יעקב נפתלי שמחוני|שמחוני]]), הערות ובאורים לספר ב, פרק יזי"ז, פסקה ו.'}} שהתבלטו בתקופת [[המרד הגדול]] של יהודה נגד הכובשים ה[[האימפריה הרומית|רומאים]].

השם סיקריים [[אטימולוגיה|נגזר]] מן המילה "סיקה" (ב[[לטינית]]: Sica, - חרב מעוקלת קצרה או [[פגיון]] ארוך ששימש מתנקשים), מאחר שבני קבוצה זו נהגו לשאת פגיון מתחת לבגדיהם-גלימותיהם.

"סיקרי" היה כינוי בלטינית לרוצחים, ובמיוחד רוצחי חרש.{{הערה|שם=הערות ובאורים ב, יג, ג|'''תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים''' (תרגום [[יעקב נפתלי שמחוני|שמחוני]]), הערות ובאורים לספר ב, פרק יגי"ג, פסקה ג.'}}. ממילה זו נגזר הביטוי "מתנקש" בלטינית (sicarius).

הסיקריים היו ידועים כקבוצה [[אלימות|אלימה]], שאינה בוחלת באף אמצעי, כולל [[רצח פוליטי]], כדי להשיג את מטרתם: [[עצמאות]] יהודית אל מול רומא. הסיקריים נקטו בטקטיקה של החרמת נכסי עשירים וחלוקתם לעניי ירושלים,{{מקור}} כדי להיפטר מיריבים ולזכות בתמיכת הציבור.

:"וכאשר טהרה הארץ מהשודדים האלה צמח וגדל בירושלים מין שודדים אחרים, אלה הנקובים '''סיקריים'''. הם היו רוצחים את האנשים בעצם היום ובראש חוצות העיר ובחרו להם להתערב ביום [[חג|מועד]] בקרב ההמון החוגג, בהסתירם תחת בגדיהם חרבות קצרות, ובהן המיתו את אנשי חרמם, וכאשר נפלו האנשים חללים, היו הרוצחים צועקים חמס יחד עם כל ההמון... [[יונתן בן חנן|יונתן הכהן הגדול]] היה הראשון שנשחט בידיהם ואחריו נרצחו אנשים רבים מדי יום ביומו.... כמו בעת מלחמה ירא כל איש, פן יבוא מותו פתאום, ומרחוק נזהר מאנשי ריבו, וגם חדל לבטוח באוהביו הקרובים... כה מהירים היו האורבים האלה במלאכתם וכה השכילו להעלם מן העין!".{{הערה|יוסף בן מתתיהו, '''[[תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים]]''', ספר ב, פרק יגי"ג, פסקה ג' (תרגום [[יעקב נפתלי שמחוני|שמחוני]]).}}

עם פרוץ [[המרד הגדול]] בירושלים בשנת 66, קבוצת קנאים סיקריים{{הערה|יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ז', ח', א'-ב'}} בהנהגת [[מנחם בן יהודה]]{{הערה|יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות ובאורים (תרגום שמחוני), ספר ב', י"ז, ח'}} השתלטה על [[מצדה]]. בירושלים השתלטו המורדים על [[הר הבית]], ובחג קורבן העצים ב[[ט"ו באב]] לא אפשרו ליריביהם הפוליטיים להגיע אל בית המקדש. מי שכן הורשה לעלות להר הבית, היו בני השכבות החלשות, וביניהם הסתננו הסיקריים, שהיו תגבורת מכרעת למורדים נגד צבאו של [[אגריפס הראשון]].{{הערה|יוסף בן מתתיהו, '''תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים''', ספר ב', פרק יזי"ז, פסקה ו' (תרגום [[יעקב נפתלי שמחוני|שמחוני]]).}}

לאחר שנרצח מנחם בירושלים, הגיע למצדה אחיינו, [[אלעזר בן יאיר]], ועמד בראש המתבצרים. הסיקריים במצדה נהגו לפשוט על היישובים היהודיים הקרובים. ב[[חג הפסח]] פשטו על [[עין גדי (יישוב עתיק)|עין גדי]] ובזזו את המקום: "המיתו את החלשים אשר לא היה להם כוח לברוח, את הנשים והילדים, שבע מאות נפש ומעלה".{{הערה|יוסף בן-מתתיהו, '''תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים''', ספר ד', פרק ז', פסקה ב.'}}

על פי המסופר ב[[תלמוד]], הם שמרו על השערים ולא נתנו לאיש לצאת. [[רבן יוחנן בן זכאי]], ממנהיגי ה[[פרושים]] בירושלים, נפגש עם מנהיגם, [[אבא סיקרא]] - "ריש ביריוני דירושלם", שהיה אחיינו, ובא אליו בטרוניות על שהם שרפו את כל האוכל (אוצרות המזון) ומרעיבים את כולם למוות. אחיינו השיב לו שאין לו שליטה עליהם, ואם ינסה למתן אותם הם יהרגוהו. הוא יעץ לדודו שיביים את מותו כדי לצאת מהעיר, להפגש עם המצביא הרומאי [[אספסיינוס]]. רבן יוחנן בן זכאי עשה כדבריו וכשתלמידיו הוציאו אותו לקבורה הוא כמעט נדקר בידי הסיקריים, כאשר רצו לוודא שאין איש שיוצא בחיים מתוך ירושלים.{{הערה|{{בבלי|גיטין|נו|א}}.}}

הסיקריים במצדה, לאחר שגורשו מירושלים בשלבים הראשונים של המרד בשנת 66, לא השתתפו בו יותר באופן פעיל, אלא נשארו במצדה,{{הערה|{{קתדרה|[[ישראל לי לוין]]|דיון: הקנאים בסוף תקופת בית שני כבעיה היסטוריוגראפית|1.8|1, אלול תשל"ו, עמ' 43}}.}} אפילו כאשר ביקש מהם [[שמעון בר גיורא]] להצטרף לגדודיו.{{הערה|יוסף בן מתתיהו, '''מלחמת היהודים''', ספר ד', פרק ט', פסקה ג', סעיפים 508-507.}}

לאחר חורבן בית המקדש וכניעת כל הארץ, נותרו עדיין המורדים המתבצרים במצדה, שהציקו ליישובים שנכנעו לרומאים, בטענה שאין ממש הבדל בינם לבין האויבים, "כי בחרו להיות עבדים לרומאים". אולם יוסף בן מתתיהו טוען כי מדובר בתירוץ: "הטענה הזאת הייתה רק כסות-עיניים על אכזריותם ותאוות-בצעם...כי פגיעתם הייתה קשה גם על האנשים אשר חברו אליהם והרימו יד ברומאים איתם יחד. ומדי שמוע הסיקריים דברי-תוכחה על תרמית-לבבם, הוסיפו עוד לרדוף בעברת-זדון את המוכיחים".{{הערה|יוסף בן מתתיהו, '''תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים''', ספר ז', פרק ח', פסקה א' (תרגום [[יעקב נפתלי שמחוני|שמחוני]]).}}

הסיקריים במצדה התאבדו שם בשנת 73, לאחר מצור ממושך של הצבא הרומי.{{הערה|יוסף בן-מתתיהו, '''תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים''', ספר ז', פרק ט', פסקה א.'}}

יוסף בן מתתיהו מספר כי בזמן המרד הגדול, נמלטו סיקריים רבים ל[[אלכסנדריה]] שבמצרים, וגם לאחר סיומו של המרד, עדיין שאפו לחידושו. הם שכנעו רבים מיהודי אלכסנדריה שארחו אותם "לקום ולהלחם בעד החרות" ולהאמין כי אין הרומאים ראויים לשלוט עליהם ועליהם "לקבל את עול מלכות אלהים לבדו". כאשר יצאו נגדם כמה ממכובדי הקהילה, רצחו אותם הסיקריים. מנהיגי הקהילה שכנעו את היהודים להסגיר את הקבוצה המרדנית. הם התנפלו עליהם ותפסו 600 מהם. אחרים הצליחו להימלט אל מצרים העליונה ואל העיר [[נא אמון|נא]], אולם נתפסו אחרי זמן קצר ועונו קשות: "וכל רואיהם תמהו ונבהלו על כוח-סבלם הכביר ועל תכונת רוחם, אשר האחד יקרא לה בשם מרי-שגעון והשני בשם עזוז-אמונה". יוסף מספר שמעניהם דרשו מהם רק להודות כי "הם מקבלים עליהם את עול מלכות הקיסר". אולם הם סירבו להיכנע: "איש לא הוציא הגה מפיו, כי אם כולם התחזקו בדעתם והתגברו על יסוריהם הנוראים, כאילו לא חשו את מכאובי בשרם, וכמעט בשמחת-נפש קבלו את עינוייהם ואת להט-האש... ככה ניצח עוז-הרוח את רפיון-הבשר!".{{הערה|יוסף בן מתתיהו, '''תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים''', ספר ז', פרק י', פסקה א' (תרגום [[יעקב נפתלי שמחוני|שמחוני]]).}}

לופוס, הנציב הרומי באלכסנדריה, דיווח לקיסר על פעילותה של תנועת הסיקריים בעיר, והקיסר, שחשש ממוקד נוסף למרד יהודי חדש, הורה לו להרוס את [[מקדש חוניו]]. לופוס הוציא ממנו חלק מכלי הקודש וסגר את שעריו.{{הערה|יוסף בן מתתיהו, '''תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים''', ספר ז', פרק י', פסקאות ב,' ו-ד.'}}

יוסף בן מתתיהו מספר עוד כי "כמחלה רעה פשטה משובת הסיקריים גם אל [[קירנה|קירני]]".{{הערה|יוסף בן מתתיהו, '''תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים''', ספר ז', פרק יאי"א, פסקה א' (תרגום [[יעקב נפתלי שמחוני|שמחוני]]).}}

ה"סיקריקון" היה מאוחר מעט מקבוצת הסיקריים שבזמן חורבן הבית.{{הערה|[[גדליהו אלון]], '''תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד''', חלק ב', תל אביב, [[תשט"ז]], עמ' 122.}}

* בהשראת שיר שחיבר [[אורי צבי גרינברג]], שבו קרא לעשות "כדין הסיקריקים",{{הערה|[[תום שגב]], '''ימי הכלניות''', עמ' 313.}} כינו את עצמם חברי [[ברית הבריונים]] "סיקריים".