המשלחת הטראנס-אנטארקטית של חבר העמים הבריטי – הבדלי גרסאות

 

אותו לילה שלח הילארי מברק אל פוקס ובו הציע לו לדחות את המשך מסעו, מן הקוטב אל בסיס סקוט, מהלך עוד 2000 ק"מ, לקיץ הבא. לפי הצעתו, היה על פוקס להשאיר את הטרקטורים ב[[התחנה האנטארקטית אמונדסן-סקוט|תחנת הקוטב]], לטוס אל בסיס סקוט ומשם איש איש אל ארצו, ולחזור בנובמבר להשלמת המבצע. כפי שאמר, חבל יהיה להסתכן בכישלון לאחר עבודה מאומצת ומוצלחת כל כך בדרך אל "קרח הדרום" וממנו אל הקוטב. עם זאת, הבטיח שאם בכל זאת יראה פוקס לנכון להמשיך בדרכו, יצטרף אליו במצבור 1100. תשובת פוקס הייתה, כי לא יוכל לארגן את המשלחת מחדש לאחר הפסקה בפעילותה מחוץ לאנטארקטיקה. אם אנשיו של הילארי נרתעים מן הסיכון שבקיום מסע במועד מאוחר כל כך בשנה, לא תהיה לו ברירה אלא לשרך את דרכו על פי שרטוט תוַי הדרך שישאיר לו הילארי בתחנת הקוטב. חילופי המברקים הללו התפרסמו בעיתונות, שהפכה אותם למחלוקת רבת עניין לציבור והמיטה על משרד המשלחת אש צולבת של מערכה עיתונאית בלתי צפויה. ועד המשלחת, מכל מקום, נתן תמיכה מלאה לפוקס והסמיך אותו להחליט כראות עיניו בהתאם למצב. פוקס המשיך בדרכו אל הקוטב, בתנאי דרך נוחים יותר. הילארי חזר בטיסה אל בסיס סקוט ושם אגר דלק במצבור 1100, לבקשת פוקס.{{הערה|פוקס, "מסע הקוטב הדרומי", 217-212}}{{הערה|Tom Griffiths, "Slicing the Silence", Harvard University Press 2007,ISBN-13:978-0-674-02633-9, p. 144}}

|רוחב =32em

|תוכן={{מעריב|דיווח עיתונאי|ד"ר פוקס הגיע לקוטב הדרומי|1958/01/20|00108}}

 

ג'פרי פראט לקה בהרעלת [[חד תחמוצת הפחמן]], ומצבו הקשה חייב טיפול מיידי בחמצן, בכמויות שעלו על המלאי שהיה לקבוצה, והעברתו אל גובה פני הים. פוקס שלח מברק אל הילארי בבקשה שיפנה אל האמריקאים לברר, אם יוכלו לשלוח מטוס נפטון לחלץ את החולה ולהטיסו אל גובה פני הים. שני מטוסי נפטון אכן הגיעו, ובאחד מהם רופא מומחה להרעלות חד תחמוצת פחמן, אך תנאי השטח היקשו על נחיתתם ועל כן הצניחו בינתיים שני מכלי חמצן גדולים. הטיפול בחמצן שיפר את מצבו של פראט וכבר ב-30 בינואר 1958 יכול היה לחזור לעבודתו. בימים הבאים התקדמה המשלחת במהירות על פני שטח נוחים, אבל שורת תקלות בטרקטורים עיכבו אותם, וכן שורות בתרונים עמוקים ורחבים. ב-7 בפברואר, לאחר מסע מתיש ומסוכן, הגיעה הקבוצה אל מצבור 1100, שציין, בנקודת אורך '58 82° דרום ורוחב '02 146° מזרח ובגובה 2550 מטרים את ראשית קו האספקה, שהונח למענה מעברה השני של היבשת. עד אז עברה הקבוצה 838 ק"מ מהקוטב, כ-55 ק"מ בממוצע ליום. הילארי, שהיה אמור להצטרף אליהם שם בטיסה, לא יכול היה להמריא מבסיס סקוט בגלל תנאי מזג האוויר. סוכם, שקבוצת פוקס תמתין במצבור עד לבואם של שני חתולי השלג שהתעכבו לשם תיקונים בדרך, אך אם לא ישתפר מזג האוויר בבסיס סקוט עד בואם, ימשיכו בדרכם והילארי יפגוש אותם בדרך. את ההפוגה במסע ניצלו הן לטיפול חיוני בשן חולה של פוקס, אומנם בתנאים פרימיטיביים אך בהצלחה מלאה, והן לחידוש צידה ודלק מן המצבור. מזון אומנם לא חסר להם, אבל במצבור המתינו להם גם ממתקים ופירות מיובשים, ששימחו את לבם.{{הערה|פוקס, "מסע הקוטב הדרומי", 244-234}}

|רוחב =32em

|תוכן={{מעריב|דיווח עיתונאי|הושלם המסע בקוטב הדרומי|1958/03/02|00112}}