פתיחת התפריט הראשי

שינויים

אין שינוי בגודל, לפני שנה
מ
סקריפט החלפות (לעיתים)
ב-1949 הקימו בעלות הברית המערביות את גרמניה המערבית בשטחי שליטתן, וכתגובת נגד הוקמה גרמניה המזרחית בשטח שבשליטת הסובייטים. ב-1952, לאור נטישה המונית של תושבי מדינתם אל גרמניה המערבית, סגרו המזרח גרמנים בהוראתו של [[סטלין]] את [[הגבול בין שתי הגרמניות]], על ידי בניית גדר מבוצרת לאורכו. הסגירה ההרמטית של הגבול הפכה לבדיחה, מאחר שהתנועה בתוך ברלין עצמה המשיכה להתנהל באין מפריע, ובריחת תושבים אל המערב, לא רק ממזרח גרמניה אלא גם משכנותיה הקומוניסטיות, נמשכה כמעט באין מפריע. ההנהגה המזרח גרמנית בראשות [[ולטר אולבריכט]] הביעה באוזני הסובייטים חשש עמוק מהמשך ההגירה אל המערב, וקיבלה אישור לתוכניותיה לסגור הרמטית גם את מובלעת [[ברלין המערבית]].
 
ב-13 באוגוסט 1961 החלו המזרח-גרמנים בבניית החומה, שניתקה כמעט לחלוטין את הקשר בין מזרח למערב והשפיעה בצורה דרמטית על חייהם של תושבי ברלין משני צדדיה. החומה, שנקראה על ידי השלטונות המזרח-גרמניים "חומת-הגנה אנטי-פשיסטית" (antifaschistischer Schutzwall) ו"גבול מבוצר" (befestigte Staatsgrenze), נחשבה לאחד מסמליה העיקריים של [[המלחמה הקרה]] לאורך יותר מעשרים ושמונה שנים. בפי מתנגדיה נקראה החומה לעתיםלעיתים "חומת הבושה" (Schandmauer).
 
החומה הפכה בן לילה ל[[מחסום הפרדה|מחסום]] שמנע מתושבי ברלין המזרחית לממש את חופש התנועה בעירם, ואלה מהם שניסו לחצותה מצאו את עצמם חשופים לסיכון גבוה למות מכדורי שומרי הגבול המזרח-גרמנים. עם השנים בוצרה החומה ותוגברה באמצעים נוספים, עד כדי הפיכתה למחסום כמעט בלתי עביר, ובשל כך נעשו ניסיונות הבריחה נדירים בשנים האחרונות לקיומה.
תוכן='''יואכים טרנקנר, צעיר מזרח גרמני יליד [[תורינגיה]], עבר לברלין המערבית ב-1959. הוא הגיע ל[[מחנה המעבר מריינפלדה]], תוחקר שם על ידי אנשי מודיעין וקיבל אישור להישאר בברלין המערבית. סיפורו חושף טפח ממציאות החיים בברלין על שני חלקיה טרם בניית החומה''':
 
" לאדם ממערב (ברלין), בירה בפאב בצד המזרחי של הרחוב עלתה רק רבע או שליש מהמחיר שהיית צריך לשלם במערב, תלוי בשער החליפין. אנו תושבי המערב היינו יכולים לבקר במספרה בתמורה לכמה [[פפניג]], עם קצת כסף קטן יכולנו לבלות ערב באופרה הלאומית בברלין המזרחית, או ב[[ברלינר אנסמבל]].
 
בעבור קומץ מארקים יכולנו להיכנס לחנויות בבעלות המדינה ולקנות תקליטים או ספרים. ברלין המזרחית הייתה גן עדן של קניות, סוג של נמל פטור ממכס. אלא שאסור היה לך להיתפס עם השלל הזול הזה בדרכך חזרה לברלין המערבית.
 
מובן, שבאותו זמן לא ידענו במשך כמה זמן תאפשר גרמניה המזרחית את מכירת החיסול הזו, או כמה זמן, עם הפליטים שמתגודדים על הגבול למערב, היא תהיה מוכנה להתמודד עם אובדן הדם האנושי שלה. אבל בתחילת 1961, לכל המאוחר, דנו בנושא זה בכל יום. היו ויכוחים לוהטים בין חברים לעבודה ובני זוג, וכולם הרגישו שמשהו דרמטי עומד לקרות. אבל חומה ממש באמצע העיר, כפי שהציעו מדי פעם? לא, הדמיון שלנו לא הגיע כה רחוק " ...
בסוף 1960 נבחר [[ג'ון קנדי]] ל[[נשיא ארצות הברית]]. כבר בראשית דרכו הנשיאותית נקלע לעימות עם הסובייטים - [[הפלישה למפרץ החזירים|הפלישה הכושלת למפרץ החזירים]] ב[[קובה]] באפריל 1961. ברית המועצות, נשענת על הישגיה בחלל ופיתוחיה בתחום הטילים וה[[נשק גרעיני|נשק הגרעיני]], חשה ביטחון רב להגיע לסף עימות עם המערב. ב-25 ביולי 1961 נשא קנדי נאום לאומה בו ציין את הנחישות של ארצות הברית להילחם על הזכויות של מעצמות המערב בברלין ועל החופש של אוכלוסיית מערב ברלין{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 136}}: {{ציטוט|תוכן='''" <small>עלינו להיות מוכנים להגן על הזכויות והמחויבויות האלה (בברלין המערבית)... עלינו להיות מוכנים גם להתנגד בכוח, אם ישתמשו בכוח כנגדנו</small> "'''}}
 
קנדי נרתע, ככל הנראה, מעימות נוסף. ליועצו, [[וולט רוסטו]], אמר כי "אם (חרושצ'וב) יאבד את גרמניה המזרחית, יאבד גם את פולין ואת יתר מזרח אירופה... יהיה עליו לעשות משהו כדי לעצור את זרם הפליטים - אולי חומה, ואנו לא נוכל למנוע זאת".
 
המזרח-גרמנים לא חדלו מלהעלות בפני הסובייטים את עניין הנהירה של תושבי המזרח למערב. שגריר ברית המועצות בברלין, מיכאיל פרווחין, דיווח במאי 1961 לממונים עליו כי{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 131}}{{ציטוט|תוכן=<small>'''" ידידינו היו רוצים... כפי שהם אומרים, לסגור את הדלת למערב, לצמצם את הנהירה של האוכלוסייה מהרפובליקה ולהחליש את השפעת הקנוניה הכלכלית נגד הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית המתבצעת ישירות מברלין המערבית "'''</small>.}}
 
בינתיים החליטו שלטונות גרמניה המזרחית על קו נוקשה יותר במעברים בעיר, ובכלל זה הגבלות גם על כניסה של תושבי מערב ברלין, שנהגו להיכנס למזרח על מנת לבלות ולערוך קניות במחירים נמוכים, לעתיםלעיתים מסובסדים.
[[קובץ:Bundesarchiv B 145 Bild-P060305, Notaufnahmelager Marienfelde, Flüchtlinge.jpg|ממוזער|250px|פליטים ממזרח גרמניה ב[[מחנה המעבר מריינפלדה]], יולי 1961]]
בחודשים האחרונים שלפני בניית החומה החלו השלטונות להתנכל ל"חוצי הגבול" (בגרמנית: Grenzgänger) - תושבי העיר המזרחית שעבדו בחלק המערבי של העיר ו[[יוממות|חצו את הגבול מדי יום]]. הם זומנו לחקירה, ולעתיםולעיתים הופעל עליהם לחץ לעזוב את מקום עבודתם ולעבור לעבוד במזרח. צעד נוסף נגד "חוצי הגבול" היה דרישה לשלם מראש ובמרקים מערב-גרמניים{{הערה|ערכו הריאלי של מארק מערב גרמני היה פי ארבעה מערכו של מארק מזרח גרמני. עם זאת השער הרשמי היה 1:1}} עבור שכר דירה, חשמל ומים.
 
באזורים הסמוכים לגבול בין ברלין המזרחית למערבית הופעלו גם חיפושים אקראיים ברחובות ובתחנות הרכבת, ביקורות פתע ופשיטות, מעצרים זמניים והחרמת תעודות זהות. תושבי המזרח שניסו לעבור למערב באופן בלתי חוקי (אף על פי שלא עבדו שם) ונתפסו, הוחזרו לבתיהם. עם זאת, ה[[שטאזי]] העריך כי בתקופה שמתחילת אפריל ועד 13 באוגוסט 1961, רק 15 אחוז מניסיונות אלה סוכלו{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 138}} וגם אלה שנתפסו - חזרו וחצו את הגבול.
 
בין האמצעים לעצירת הבורחים ניתן למנות:
* "החומה האחורית" (Hinterlandmauer) - חומת בטון בגובה של כ-2 מטרים שחסמה את הגישה לרצועת החיץ. העובר אותה היה בגדר נמלט.
* גדר התרעה (Signalzaun או Kontaktzaun) - גדר רשת ותיל דוקרני משופע, באורך כולל של 127.5 קילומטר{{הערה|[http://www.chronik-der-mauer.de/index.php/de/Start/Detail/id/593791/page/0 מקור לנתונים המספריים בפיסקה זו: מפקד משטרת ברלין]}}, שנועדה למנוע את המשך הבריחה ולהתריע לשומרים, על ידי אזעקה או הפעלת זרקורים, על ניסיון בריחה. גדר זו הייתה מחוזקת בחלקה התחתון כדי למנוע מעבר בזחילה.
* רצועה בת מספר מטרים שכללה מכשולים שונים, כמו מחסומי מתכת מחודדים ([[בזנ"ט]]ים) שנקראו Hockersperre. מכשול נוסף נקרא רשמית "מחסום פני השטח" ("Flächensperren"), או "מיטת אספרגוס" כפי שקראו לו השומרים, או "המדשאה של סטלין" כפי שנקרא במערב. זה היה משטח שהיה מצויד במסמרי מתכת, שנועדו לפצוע את הנמלטים שקפצו מגדר ההתרעה אל הקרקע, מעין [[מיטת מסמרים]].
* רצועה שבה עמדו מגדלי שמירה ועמודי תאורה (רצועת "פס האור")
* דרך פטרולים מוארת
* דרך טשטוש ("Kontrolstreife") לגילוי עקבות נמלטים ברוחב של שבעה מטרים ובאורך כולל של 124.3 קילומטר. בצמוד לדרך הטשטוש נעו לעתיםלעיתים כלבי [[רועה גרמני]] לאורך כבל שנמתח בגובה של מטר וחצי מעל לקרקע.
* תעלות נגד מעבר כלי רכב ("Fahrzeugsperren") באורך כולל של 105.5 קילומטר
* החומה עצמה - לוחות בטון מזוין בגובה של 3.6 מטר - החומה המוכרת במערב
 
==התגובות להקמת החומה==
[[קובץ:Bernauer strasse luftbild.JPG|ממוזער|250px|החומה ברחוב ברנאואר, 1980. הכנסייה שבתמונה היא כנסיית הפיוס (Versöhnungskirche) שעמדה בלב "רצועת המוות". היא נהרסה ב-1985 על ידי שלטונות מזרח גרמניה]]
[[קובץ:Bundesarchiv Bild B 145 Bild-P061246.jpg|שמאל|ממוזער|250px|החומה ליד [[שער ברנדנבורג]]]]
התגובות הבינלאומיות לבניית החומה היו פושרות. [[מזכיר המדינה של ארצות הברית|מזכיר המדינה]] האמריקאי, [[דין ראסק]], הגיב ב-13 באוגוסט בהצהרה רפה, בתיאום עם הנשיא [[ג'ון פיצג'רלד קנדי|קנדי]], כי "הצעדים שננקטו עד כה מכוונים כלפי תושבי ברלין המזרחית וגרמניה המזרחית, ולא כלפי מעמדן של בעלות הברית בברלין המערבית או דרכי הגישה אליה".
"חוצי הגבול" (ה-Grenzgänger, מזרח גרמנים שבחרו לעבוד במערב), גילו שמקום עבודתם נמנע מהם. לחלקם נמצא מקום עבודה חלופי, אך הם סומנו כאויבי המפלגה, והוגבלו בסוגי המשרות שבהן היה ביכולתם לעבוד. חלקם נשלחו לעבוד בפסי ייצור של מפעלים ברחבי המדינה, ללא קשר להשכלתם ולרקע התעסוקתי שלהם. תלמידים שלמדו בכיתות גבוהות במערב הופלו גם הם לרעה, מחשש שישפיעו על חבריהם, ולא היו יכולים להמשיך ללמוד כרצונם.
 
לאחר הקמת החומה החל במזרח גל מעצרים של מתנגדי המשטר, ששכך עד סתיו 1962. ה[[שטאזי]], המשטרה החשאית המזרח גרמנית, גדלה מאוד לאחר בניית החומה. בשנות השבעים עבדו בה יותר מ-50,000 איש במשרה מלאה, שהפעילו מאות אלפי מלשינים. המתנגדים למשטר היו חשופים להלשנה אף מצד עמיתים לעבודה, ולעתיםולעיתים אף מצד קרובי משפחה.
 
כלכלית, הצליח המשטר לאפשר רמת חיים נאותה, בהסתמכו על תמיכות שקיבל ממדינות אחרות בגוש הקומוניסטי, ומשנות השמונים - על הלוואות שנטל מבנקים במערב. רמת החיים הייתה נמוכה במושגים מערביים, אך סבירה באופן יחסי למדינות מזרח אירופה. רוב התושבים החזיקו במכשירי חשמל בסיסיים, כמקרר ומכונת כביסה, ומיעוטם אף במכוניות, ברובן [[טראבנט]] או מתוצרת רוסית. חינוך ניתן בחינם, וכך גם טיפול רפואי ושירותים אחרים.
 
הדור החדש שנולד בסמוך למועד בניית החומה לא הכיר מציאות שונה מזו שאליה הורגל. כאשר חדרה תרבות ה[[פאנק (Punk)|פאנק]] למדינה בסוף שנות השבעים, בני נוער שלא הלכו בתלם, ובחרו בהתנהגות אנטי-חברתית, לטעמו של המשטר, כמו היעדרות מבית הספר, גידול שיער ארוך, או כל סטייה אחרת מהנורמות שהוכתבו, היו מטרה להצקות בלתי פוסקות של חוקרי השטאזי ולעתיםולעיתים קרובות מצאו את עצמם במוסדות לחינוך מחדש בתנאים מחמירים{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 320}}.
 
על תושבי העיר המזרחית נאסר לעבור למערב, למעט מקרים מיוחדים, ובהם גמלאים (מ-1964), ביקור קרובי משפחה בעניינים משפחתיים דחופים, ואנשי מקצוע בתחומים מסוימים, שהורשו לבקר במערב העיר. תושבי [[ברלין המערבית]] לא הורשו להיכנס לחלק המזרחי עד 1972, למעט במקרים מיוחדים. תושבי [[גרמניה המערבית]] שאינם תושבי ברלין, כמו גם תיירים ממדינות המערב, הורשו להיכנס לתחומי העיר המזרחית. לשם כך היה צורך להצטייד באשרה מתאימה מספר שבועות מראש.
===="אני ברלינאי"====
[[קובץ:Kennedy in Berlin.jpg|שמאל|250px|ממוזער|22 יוני 1963. הנשיא [[ג'ון פיצג'רלד קנדי|קנדי]] צופה אל מעבר לחומה בביקורו בברלין, בו נשא את נאומו המפורסם "[[אני ברלינאי]]" בפני המוני ברלינאים]]
ב-1963 ביקר בעיר נשיא ארצות הברית [[ג'ון קנדי]]. הוא הפתיע את תושבי מערב העיר בנאום שנשא מול מאות אלפים מהם, ובו קרא בגרמנית את הקריאה המפורסמת: "[[אני ברלינאי]]". הוא תקף את החומה בחריפות שהדהימה את שומעיו, ובמיוחד את ראש העיר ברנדט, ששנתיים קודם לכן כמעט והתעמת עם קנדי באותו נושא, אלא שהפעם השניים התחלפו בגישתם. ברנדט נעשה פרגמטי הרבה יותר וקיבל את החומה בהשלמה. בשנים אלה הגה את "המדיניות המזרחית" - ה[[אוסטפוליטיק]] - שגרסה גישה של הפשרת יחסים עם המזרח.
 
ב-1964 כבר לא היו שלושה מהמנהיגים בתפקידם: קנדי נרצח, אדנאואר פרש וחרושצ'וב הודח. [[וילי ברנדט]], ראש העיר של ברלין המערבית במועד תחילת הבנייה, ומנהיג [[המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה|המפלגה הסוציאל-דמוקרטית]] שצברה תאוצה, נבחר ב-1966 לשר החוץ של גרמניה. כשר חוץ יכול היה להתחיל ליישם את מדיניות האוסטפוליטיק, תחילה בזהירות, והחל מ-1969, משנבחר ל[[קאנצלר גרמניה|קאנצלר מערב גרמניה]], ביתר שאת.
 
חלק מדיירי הבתים ברחובות ששכנו באזור החיץ נמלטו דרך חלונות בתיהם. חלקם הצליחו; מזלם של ארבעה שניסו להימלט דרך חלונות הבניינים לא שפר עליהם, והם נהרגו במהלך הבריחה. עד אוקטובר 1961 סיימו השלטונות לפנות את הדיירים מבניינים אלה, ואטמו את חלונותיהם בלבנים.
 
* ב-22 באוגוסט ניסתה אידה זיקמן{{הערה|(Ida Siekmann {{גר|Ida Siekmann}})}}, בת 59, לקפוץ מחלון דירתה בקומה השלישית ברחוב ברנאואר, ונהרגה. זיקמן נחשבת לקורבן הראשון של החומה{{הערה|[http://www.chronik-der-mauer.de/index.php/de/Start/Detail/id/593816/page/1 אתר chronik-der-mauer]}}.
* ברנד לינזר{{הערה| (Bernd Lünser, {{גר|Bernd Lünser}})}} בן ה-22, שניסה ב-4 באוקטובר להשתלשל באמצעות חבל כביסה מגג בניין ברחוב ברנאואר 44, התגלה על ידי שוטרים שדלקו אחריו על גגות הבתים ופתחו לעברו באש. שוטרי מערב ברלין שניסו לחפות על הבורח, פתחו אף הם באש, ומהירי נפצע שוטר מזרח גרמני. לינזר, כמוצא אחרון, קפץ מגג בגובה 5 קומות אל [[יריעת הצלה]] {{אנ|Life net}} שמתחו עבורו כבאים, החטיא את היריעה ונהרג במקום{{הערה|[http://www.chronik-der-mauer.de/index.php/de/Start/Index/id/1319612 אתר chronik-der-mauer]}}.
[[קובץ:Fechter.jpg|ממוזער|250px|פטר פכטר לאחר שנורה]]
 
* גינתר ליטפין, בן 24, [[שולייה|שוליית]] חייטים שעבד בבית אופנה בברלין המערבית, נורה ונהרג בעת ניסיון בריחה ב-24 באוגוסט, ובכך היה לקורבן החומה הראשון שנורה. ליטפין תכנן לברוח עוד לפני ההכרזה על בניית החומה, ואף שכר לעצמו דירה במערב. הוא הגיע לנמל הומבולדט, ליד גשר הרכבת שעבר מעל התעלה המתחברת לנהר שפרה, וקפץ למי התעלה, בהתעלמו מקריאות השוטרים לעצור. אחד השוטרים רץ אחריו לאורך הגשר וירה לעברו צרור ממקלעו. ליטפין נפגע בצווארו, וגופתו נמשתה מהמים מאוחר יותר.{{ש}}עיתונה של מפלגת השלטון, "נויס דויטשלנד", הצדיק את הירי בליטפין. בידיעה שכותרתה "פושע מבקש לברוח" כתב העיתון כי ליטפין לא ציית להוראות לעצור וליריות האזהרה, ולכן נורה{{הערה|[http://www.chronik-der-mauer.de/index.php/de/Start/Index/id/943813 קישור]}}.
* המקרה המפורסם ביותר של אדם שנורה ונהרג בעת ניסיון בריחה, היה זה של [[פטר פכטר]]. ב-[[17 באוגוסט]] [[1962]], ניסה פכטר, נער מזרח גרמני, להימלט אל הצד המערבי. הוא נורה ונפצע ב[[אגן הירכיים]] בידי שומרים מזרח-גרמנים. גופו הסתבך ב[[תיל דוקרני|תיל הדוקרני]] והוא החל לדמם למוות, אל מול עדשות המצלמה של התקשורת העולמית. לא היה ביכולתם של חיילים אמריקנים לחלץ אותו מכיוון שעדיין נותר מטרים אחדים בתוך האזור הסובייטי, והשומרים המזרח-גרמנים לא רצו להתקרב אליו כדי לא להתגרות בחיילים בצד המערבי, שאחד מהם ירה בשומר גבול מזרח-גרמני רק ימים ספורים קודם לכן. רק לאחר שעה חילצו המזרח-גרמנים את גופתו של פכטר. מותו של פכטר, לאחר שגסס שעה ארוכה ללא מושיע, הביא לגלי מחאה נגד שלטונות מזרח גרמניה.
תמונה:Bundesarchiv Bild 183-1986-0813-027, Berlin, Pioniere vor einer Gedenkstätte.jpg|אנדרטה במזרח ברלין עם הכתובת "מותם מחייב אותנו", להנצחת שומרי הגבול המזרח גרמנים שנהרגו בעת ניסיונות בריחה. האנדרטה נבנתה לא הרחק ממקום מותו של שומר הגבול ריינהולד הון {{גר|de:Reinhold Huhn}} שנהרג על ידי רודולף מילר ב-18 ביוני 1962, בעת ניסיון בריחה. {{ש}}האנדרטה נבנתה ב-1973 ונהרסה ב-1994. לאחר נפילת החומה הואשם מילר בהריגה, אך לבסוף הורשע רק בהריגה מתוך הגנה עצמית ונדון לשנת מאסר על תנאי.
 
תמונה:Bundesarchiv Bild 183-90157-0001, Berlin, S-Bahnhof Wollankstraße, Fluchttunnel.jpg|איש של משטרת התחבורה המזרח-גרמנית בודק מנהרת מילוט בתחנת הרכבת Wollankstraße, פברואר 1962.
תמונה:2010-03-20-mauer-berlin-by-RalfR-09.jpg|גופתו של גינתר ליטפין נמשית מהמים בנמל הומבולדט
</gallery>
** בסרט הקומי [[סודי ביותר!]] (1984), מתוארים עלילותיו של זמר רוק צעיר אמריקאי שמגיע לפסטיבל בינלאומי ב[[גרמניה המזרחית]], אשר נתקל בהשלכות של חומת ברלין על תושבי גרמניה לאורך הסרט.
** הסרט הגרמני "[[המנהרה]]" (2001) עוסק בניסיון בריחה דרך מנהרה שנחפרת מתחת לחומת ברלין.
** עלילת הסרט הגרמני "[[חיים של אחרים]]" מתחילה בשנת [[1984]], בחקירה של תושב מזרח ברלין החשוד שסייע, או שיודע מי סייע, לתושב אחר לחצות את החומה. לקראת סוף הסרט עובדים זוטרים ב[[שטאזי]] נוטשים את עבודתם כאשר הם שומעים בחדשות על קריסת החומה.
** הסרט "[[להתראות לנין!]]" (2003) אינו עוסק בחומה עצמה, אלא במעבר פתאומי מהזמן שלפני נפילת החומה לזמן בו החומה כבר נפלה. הגיבורה, סוציאליסטית נאמנה, לוקה ב[[אוטם שריר הלב]] ונופלת ל[[תרדמת]] למשך שמונה חודשים, שבתומם מקבלים ילדיה הוראות מהרופא למנוע ממנה כל התרגשות. כדי לקיים את הוראות הרופא הם מדמים מציאות שעל פיה החומה כלל לא נפלה והמשטר הוא אותו המשטר ששרר קודם.
** הסרט [[שם קוד מ.ל.א.ך]], שעוסק בשיתוף פעולה נדיר בין המזרח הסובייטי למערב, נפתח ברקע על המלחמה הקרה והקמת החומה. במהלך הסרט, הגיבור עובר את החומה במעבר צ'ארלי.