היסטוריה של ממלכת ירדן – הבדלי גרסאות

לאור האמור, הממשלה הירדנית בראשות עבדאללה נקטה צעדים ניכרים לשם שילובה של הגדה המערבית ואוכלוסייתה בממלכת ירדן מחד, תוך שמירת ההגמוניה הפוליטית והשלטון המעשי בידי נאמני השלטון הירדני מהגדה המזרחית מאידך. באופן כללי, מרבית המשרות הפוליטיות החשובות בממלכה, לרבות תפקידי הליבה כגון [[ראש ממשלת ירדן|ראש הממשלה]], אוישו כמעט תמיד על ידי תושבי הגדה המזרחית{{הערה|אשר ססר, '''בין ירדן לפלסטין: ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל''', תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1984, עמ' 17-9}}. גם המושלים הפלסטינים בערי ובכפרי הגדה המערבית, מונו בדרך כלל מקרב פלסטינים אשר נחשבו לתומכי המשטר ההאשמי, כדוגמת ראש עיריית [[חברון]], ושחקן חשוב בזירה הלאומית הפלסטינית בעתיד, [[מוחמד עלי אל-ג'עברי]]. למעשה, השלטון הירדני ניסה למנוע את צמיחתה של מנהיגות פלסטינית מקומית, אשר עשויה לערער את שלטונו באזור, ואף בממלכה כולה, וביקש להבטיח שאך עושי דברו ימונו למשרות הנחשבות בממלכה{{הערה|זאב בר-לביא, '''המשטר ההאשמי ומעמדו בגדה המערבית 1967-1949''', תל אביב: מכון שילוח באוניברסיטת תל אביב, 1981, עמ' 18-17}}.

 

 

==ממותו של עבדאללה הראשון ועד מלחמת 1967==

עוד מימי שלטונו הראשונים של המלך חוסיין, אשר עלה לשלטון במאי 1953, הניסיון לשילובם של הפלסטינים תושבי הגדה המערבית בממלכת ירדן היווה את המשימה העיקרית בה עסק. המלך, אשר התחנך בבריטניה והיה בעל אוריינטציה פרו מערבית, בדומה לסבו, ביקש בימיו הראשונים להמשיך במגמת הליברליזציה בממלכה, אשר בה החל סבו בימיו האחרונים והמשיך אביו טלאל במסגרת חוקת 1952. מספר ימים לאחר הכתרתו, מינה חוסיין לתפקיד ראש ממשלת ירדן את [[פאוזי אל-מולקי]], בעבר שגריר ירדן בבריטניה, אשר היה מוכר בדעותיו הליברליות באופן יחסי, וביקש להנחיל תפיסות אלו ברחבי ירדן. בין פעולותיו הראשונות של אל-מולקי, בתמיכתו של המלך, הייתה חקיקתו של [[חוק המפלגות]], מדצמבר 1953, אשר העניק לתושבי ירדן את הזכות להקים מפלגות פוליטיות, כל עוד אלו אינן מהוות סכנה ליציבותו של המשטר ההאשמי או לקיומה של ירדן. כמו כן בתקופה זו נפתחו מספר עיתונים חדשים, וכן שוחררו אסירים פוליטיים, בין היתר במטרה להפגין את חוסנו ויציבותו של המשטר, ואת השתלבותם של הפלסטינים בממלכה.

 

 

כאמור, אחד מהגורמים העיקריים לחוסנו ויציבותו של המשטר הירדני, כמו גם אחד מהכלים העיקריים במסגרת מדיניות "כור ההיתוך", שאפיינה את השלטון הירדני בשנותיו הראשונות, היה הצבא הירדני. בימי שלטונו הראשונים של עבדאללה, הגיוס לצבא שימש כגורם המאחד המרכזי בממלכה, ואפשר לעבדאללה לרכוש את נאמנותם של הבדואים תושבי הדרום, אשר אף לאחר מותו נשארו תומכיו הגדולים של בית המלוכה ההאשמי. מסיבה זו ההקפדה על גיוס כולל מכל שכבות האוכלוסייה הייתה בזמנה אחת מאבני היסוד של המשטר. עם זאת, בעקבות סיפוח הגדה המערבית, ובשל מספרם העדיף ויתרונם האיכותי של תושבי הגדה המערבית על תושבי הגדה המזרחית, המשך המדיניות היה עלול להביא להתערערות תמיכת הצבא במשטר, וכתוצאה מכך אף להפיכה צבאית כנגדו. מסיבה זו, המדיניות בה החל עבדאללה בימי שלטונו האחרונים, ובה המשיך חוסיין בשנות שלטונו הראשונות, היה להגביל ולצמצם ככל הניתן את גיוסם של הפלסטינים לצבא הירדני, ובעיקר את קידומם לעמדות מפתח בו. גם כאשר אלו גויסו, במרבית המקרים הם פוזרו ליחידות שונות, בדגש על יחידות עורפיות, ורחוק ככל האפשר מנקודות מפתח בממלכה ואזורי חיכוך עם ישראל. חרף הדרישה החוזרת ונשנית מטעם תושבי הגדה המערבית להצבתו של כוח צבאי פלסטיני בשטח הגדה המערבית, בתגובה לפעולותיה הצבאיות של ישראל בשנות ה-50 וה-60 (במסגרת פעולות התגמול), נמנע המשטר הירדני מכך, מחשש להבערת השטח ולגרירתה של ירדן למלחמה מול ישראל, או לחלופין ליציאתן של יחידות צבא על טהרת הפלסטינים כנגד המשטר הירדני. כמו כן נמנע המשטר מהכלתו של חוק גיוס חובה בכל רחבי הממלכה, חרף דרישתם החוזרת ונשנית של פוליטיקאים פלסטינים בירדן, וזאת מסיבות דומות{{הערה|Paul a Jordan, '''The Impact of Social Changes on the Role of the Tribes''', Washington: Georgetown University, 1984, Pp. 18-22}}.