יוסף זריצקי – הבדלי גרסאות

בין השנים [[1949]]–[[1951]] שימש זריצקי כמורה לאמנות בסמינרים שאורגנו על ידי [[הקיבוץ הארצי השומר הצעיר|הקיבוץ הארצי]] בקיבוץ [[יחיעם]] ו[[נען]]. המפגש של זריצקי עם הנוף הפתוח של יחיעם ועם אידאלאידיאל הקיבוץ הצעיר יצרו סדרה של רישומי אקוורל שבהם מתואר המפגש עם הטבע כמערכת צורנית שבה נמצא הטבע ב"מצב ביניים – כשחלקו כבר עובד ונכבש בעוד שחלקו האחר נותר עדיין בראשיתי".{{הערה|מרדכי עומר, '''זריצקי''', תל אביב: מוזיאון תל אביב, 1984, עמ' 84}} זריצקי עיבד את הרישומים גם לציורי שמן, שהגדול שבהם הוא הציור "[[יחיעם (הווי בקיבוץ)]]" (1951). הציור משקף את המהלך של זריצקי אל עבר [[הפשטה]] גוברת בנוסח הציור ה"[[מופשט לירי]]". סדרת יחיעם זכתה להצלחה בקרב מבקרי האמנות הישראלית. בשנת [[1992]] כתב [[מאיר אגסי]] כי "זריצקי ביחיעם, ברישום יבש, במתווה עדין, החל לפרק ולהרכיב מחדש מקנות של תהליכי חקירה קודמים – יסודות הנוף והטבע, האור המשקל – לצרכיו, תוך מיזוג סימנים היוצרים בכוליותם נוף-ציור."{{הערה|מאיר אגסי, "לצמצם את העיניים ולשמוע את השריקה", בתוך: [[ישעיהו יריב]] (עורך), '''אקוורלים / זריצקי''', תל אביב: גלריה גורדון, 1992, עמ' 17}}

הציורים בצבעי-מים של יוסף זריצקי - אינטרפרטציה ייחודית של צבעי-המים של [[סזאן]] ושל הציור הסימבוליסטי הרוסי ([[ורובל]])- זכו להכרה מרגע עלייתו ארצה בשנת [[1923]]. כאמן פעיל וכ[[מבקר אמנות]] נמנה מן ההתחלה עם האמנים המובילים בקרב למען ה[[אוואנגארד]]. ההתמודדות בין הממד האוריינטליסטי והממד האוניברסליסטי מורגשת ביצירותיו המוקדמות. מאוחר יותר מחר להתרכז בשני וגם ללחום למענו. האקווארלים של זריצקי, עם כל ההערכה אליהם בתקופתם, נתפסו כציוני-דרך מובהקים רק במבט רטרוספקטיבי, משהפך האמן למנהיגה של קבוצת "אופקים חדשים". ציורי הדומם והדיוקנאות של יוסף זריצקי מסוף שנות העשרים ומשנות השלושים מעידים על השפעת הציור האינטימיסטי הצרפתי ולעתיםולעיתים על זיקה ליצירתו של מאטיס. מאמצע שנות השלושים ועד לאמצע הארבעים התרכז זריצקי בתיאור קטע נוף עירוני אחד- מראה גגות תל אביב מבעד לחלון הסטודיו שלו או מעל גג ביתו. הפעילות הזאת הסתכמה במאות ציורים בצבעי-מים שבהם התמודד האמן עם בעיות עקרוניות של הציור: מהות תהליך תרגום המציאות לרכיבים של ציור. החלון ומסגרת הבד המופיעים במרבית הציורים הם משל לעניין הזה. לקראת סוף התקופה גוברת בציורי הסדרה מגמת ההשטחה וההפשטה. היצירה הופכת למושא בפני עצמה, האובייקטים של המציאות נכנעים לחוקיות הפנימית של הציור והופכים למוטיבים של הקומפוזיציה. יצירותיו אלו של זריצקי הן ציון-דרך בתולדות האמנות הישראלית בגלל איכותן הגבוהה מאוד ובגלל היותן שלב חשוב בדרכו של זריצקי אל ההפשטה. הן מייצגות את השפעת האמנות הצרפתית בשנות השלושים. הן גם מתייחסות לפן המודרניסטי, העכשווי, של הארכיטקטורה המודרנית של תל אביב, ומתרכזות בציור לשמו ולא בנושא פיטורסקי. רמת התחכום וההעמקה של העיסוק בפן העקרוני של הציור היא ציון-דרך בפני עצמו. ציורים אלה מייצגים את העניין הרב שהיה לציירי ארץ-ישראל באותן שנים בציור בצבעי-מים (גם מסיבות כלכליות-תקציביות ובייחוד בגלל האפשרות של מדיום זה לתרגם שקיפויות ולמסור אפקטים של אור). אמנים כפנחס אברמוביץ, [[יחיאל קריזה]], [[אריה ארוך]] ו[[שמשון הולצמן]] היו באותן שנים תלמידיו של זריצקי. מלבדם הייתה לו השפעה רבה על אמנים רבים אחרים.