ריצ'רד השני, מלך אנגליה – הבדלי גרסאות

|מקום פטירה=טירת פונטפרקט, [[אנגליה]]

|מפלגה=

|בן-זוג=

|אתר אינטרנט=

בחודשים שלאחר הדיונים בפרלמנט הצליח ריצ'רד להחזיר לעצמו בהדרגה את הסמכות המלכותית. מדיניות החוץ האגרסיבית של מתנגדי המלך נכשלה, כאשר מאמציהם להקים קואליציה אנטי-צרפתית רחבה הסתיימו בלא כלום וכאשר צפון אנגליה נפלה קרבן לפלישה סקוטית. ריצ'רד היה כעת בן 21 והייתה לו הזכות לדרוש שלטון עצמאי לחלוטין. יתר על כן, ג'ון מגונט שב לאנגליה ב-[[1389]] ויישב את חילוקי הדעות שלו עם ריצ'רד וכעת היה המדינאי הקשיש גורם בעל השפעה ממתנת על הפוליטיקה האנגלית. ריצ'רד קיבל שליטה מלאה על הממשלה ב-[[3 במאי]] [[1389]], וטען כי כל הקשיים של השנים האחרונות נזקפים אך ורק לחובתם של יועציו הגרועים. הוא התווה מדיניות חוץ מנוגדת לזו של מתנגדיו, שעל פיה התקיים פיוס עם צרפת. כמו כן הוא הבטיח למתן באופן משמעותי את עול המסים שהוטל על העם. ריצ'רד זכה לתקופת ממשל רגועה במשך שמונה השנים הבאות והתפייס עם יריביו לשעבר. עם כל זאת ממחישים האירועים שיתרחשו בהמשך, שהוא לא שכח את ההשפלות שהוא ספג, ובמיוחד את העלבון הצורב על הוצאתו להורג של מורהו לשעבר, סימון דה ברלי.

 

 

אף על פי שריצ'רד שאף לשלום עם צרפת, הוא נקט גישה שונה ביחסו למצב ב[[אירלנד]]. השליטה האנגלית באירלנד הייתה בסכנה והלורדים האנגלים שם פנו למלך כדי שיתערב במצב. בסתיו [[1394]] יצא ריצ'רד לאירלנד בראש צבא בן 8,000 החיילים. היה זה הכוח הצבאי הגדול ביותר שהובא לאי במהלך ימי הביניים המאוחרים. הפלישה הייתה מוצלחת ומספר ראשי שבטים איריים נכנעו. היה זה אחד ההישגים המוצלחים ביותר בתקופת מלכותו של ריצ'רד, והוא חיזק את התמיכה העממית בו, אף על פי שהיציבות של הממשל האנגלי באירלנד הוכחה כקצרת ימים.