ריצ'רד השני, מלך אנגליה
ריצ'רד השני (באנגלית: Richard II; 6 בינואר 1367 – 14 בפברואר 1400), ידוע גם בכינויו: "ריצ'רד מבורדו" (באנגלית: Richard of Bordeaux) היה מלך אנגליה בשנים 1377–1399.
לידה |
6 בינואר 1367 בורדו, אקוויטניה | ||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
נרצח |
14 בפברואר 1400 (בגיל 33) פונטפרקט (אנ'), אנגליה | ||||||||
מדינה | ממלכת אנגליה | ||||||||
מקום קבורה | מנזר וסטמינסטר, לונדון | ||||||||
דת | נצרות קתולית | ||||||||
בת זוג |
אן מבוהמיה (אנ') איזבל מוולואה | ||||||||
שושלת בית פלנטג'נט | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
פרסים והוקרה | |||||||||
מסדר הבירית | |||||||||
ריצ'רד היה בנו של אדוארד, הנסיך השחור, והוא נולד במהלך תקופת מלכותו של סבו, אדוארד השלישי, מלך אנגליה. ריצ'רד היה אחיו הצעיר של אדוארד מאנגולם (Edward of Angoulême) ועם מותו של אחיו הפך ריצ'רד בגיל 4 לשני לאחר אביו ברשימת הטוענים לכתר אנגליה. כשנפטר אביו, בטרם מות סבו, הפך ריצ'רד לראשון בתור לירושת הכתר. שנה לאחר מכן, עם מותו של הסב, המלך אדוארד השלישי, ירש ריצ'רד את הכתר בהיותו רק בן 10.
בראשית תקופת מלכותו, נוהלה המדינה על ידי מועצת יועצים. רובם של חוגי האצולה העדיפו את צורת הממשל הזו על פני ממשל של עוצרות בראשותו של ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר, דודו של ריצרד. עם כל זאת, נותר גונט בעל השפעה חזקה. האתגר העיקרי הראשון שעמד בפני ריצ'רד היה מרד האיכרים האנגלי בשנת 1381. המלך הצעיר תרם רבות לדיכוי המוצלח של המרד. עם זאת, תלותו של ריצ'רד בקבוצה קטנה של אנשי חצר גרמה, במהלך השנים, לאי שביעות רצון בקרב בעלי ההשפעה שביניהם, וב-1387 הועברה השליטה על הממשלה לידיה של קבוצה של לורדים (Lords Appellant). ב-1389 חזרה השליטה לידיו של ריצ'רד, ובמהלך שמונה השנים הבאות הוא שלט בהרמוניה יחסית עם מתנגדיו לשעבר. ב-1397 נקם המלך במועצת הלורדים; רבים מהם הוצאו להורג או הוגלו. השנתיים הבאות מתוארות על ידי ההיסטוריונים כתקופת הרודנות של ריצ'רד. ב-1399, לאחר מותו של ג'ון מגונט, נישל ריצ'רד את בנו של גונט, הנרי בולינגברוק, שקודם לכן הוגלה על ידו. הנרי פלש לאנגליה ביוני 1399 בראש צבא קטן שהלך וגדל עד מהרה. תביעתו המוצהרת של הנרי הייתה לקבל בחזרה את נחלת אבותיו, אך עד מהרה התברר כי כוונתו הייתה לדרוש את הכתר לעצמו. לאחר התנגדות קלושה בלבד, בה נתקל בולינגברוק, הוא הדיח את ריצ'רד השני מכיסאו, והוכתר בעצמו כמלך הנרי הרביעי. ריצ'רד מת בשבי בראשית השנה הבאה, והדעה הרווחת היא שהורעב למוות.
על ריצ'רד נאמר שהוא היה אדם גבה קומה, נאה למראה ואינטליגנטי. אף על פי שהוא לא היה חולה נפש, כפי שטענו היסטוריונים מוקדמים, נראה שלקראת סוף תקופת מלכותו סבל ממה שמדע הפסיכולוגיה המודרני מגדיר כהפרעת אישיות. בהיותו פחות שש אלי קרב בהשוואה לאביו ולסבו, הוא שאף להביא לסיומה של מלחמת מאה השנים שבה פתח סבו, אדוארד השלישי. ריצ'רד השני היה מאמין גדול בזכויות היתר של המלוכה, מה שהוביל אותו לריסון כוחה של האצולה והסתמכות על פמליה מצומצמת לצורך הגנה צבאית. בניגוד לחצר המלכות של סבו, ששם דגש על האחווה הצבאית, הוא עצמו טיפח אווירה מעודנת בחצר המלכות שלו, שבה המלך היה דמות מורמת מעל כולם, כשהאמנות והתרבות מהווים חלק חשוב בחיי החצר. השם שיצא לריצ'רד לאחר מותו עוצב בעיקר על ידי ויליאם שייקספיר, שמחזהו ריצ'רד השני מציג את ממשלו הגרוע ואת הדחתו על ידי בולינגברוק כגורמים לפריצתן של מלחמות השושנים במאה ה-15. היסטוריונים בני זמננו לא מקבלים את הפרשנות הזאת, אך גם לא מסירים לחלוטין את האשמה מעל כתפיו של ריצ'רד. רוב החוקרים מסכימים כי אף על פי שהמדיניות שלו לא הייתה חסרת תקדים או מנותקת מהמציאות, הדרך שבה הוא ביצע אותה לא הייתה מקובלת על הממסד הפוליטי, והיא הובילה לנפילתו.
השנים הראשונות
עריכהריצ'רד מבורדו היה בנם הצעיר של אדוארד, הנסיך השחור ושל ג'ואן, רוזנת קנט, שהייתה ידועה בכינוי "העלמה היפה מקנט" (The Fair Maid of Kent). אדוארד, שהיה המועמד לרשת את הכתר האנגלי, טיפח את הקריירה הצבאית שלו וכיהן כמפקד צבאי בשלבים הראשונים של מלחמת מאה השנים, במיוחד בקרב פואטייה ב-1356. לאחר הרפתקאות צבאיות נוספות, הוא לקה בדיזנטריה בספרד ב-1370, ממנה לא החלים, ונאלץ לשוב לאנגליה בשנה שלאחר מכן. באותה תקופה עמדה ג'ואן במרכזו של סכסוך נישואין שפרץ בין תומאס הולנד, הרוזן מקנט לבין ויליאם מונטקיו, הרוזן מסולסברי, ממנו יצא הולנד המנצח. פחות משנה לאחר מותו של הולנד ב-1360, נישאה ג'ואן לנסיך אדוארד. מאחר שהיא הייתה נכדתו של המלך אדוארד הראשון ודודנית מדרגה ראשונה של המלך אדוארד השלישי, נדרש אישור של האפיפיור לקיום הנישואין.
ריצ'רד נולד ב-6 בינואר 1367 בארמון הארכיבישוף בבורדו אשר בנסיכות האנגלית של אקיטן. על פי מקורות מהתקופה, בלידתו נכחו שלושה מלכים: שארל השני, מלך נווארה, אנריקה השני, מלך קסטיליה, ואף פדרו הראשון, מלך פורטוגל (שמת 12 יום לאחר מכן). אנקדוטה זו, והעובדה שלידתו התרחשה בחג ההתגלות, הובילו לתיאורו בדיפטיכון של וילטון כאחד משלושת המלכים שנשבעו אמונים למדונה והילד. אחיו הבכור, אדוארד, מת ב-1371 וריצ'רד הפך להיות יורשו של אביו. הנסיך השחור נכנע בסופו של דבר למחלתו ונפטר ב-1376. בית הנבחרים הביע חששות רציניים שדודו של ריצ'רד, ג'ון מגונט, יתפוס את השלטון בכוח. מסיבה זו הוענקו במהירות לנסיך הצעיר כל תאריו של אביו, כולל התואר נסיך ויילס. ב-21 ביוני, בשנה לאחר מכן, מת סבו של ריצ'רד, אדוארד השלישי, וריצ'רד הוכתר למלך ב-16 ביולי 1377, והוא רק בן 10. גם הפעם השפיעו החששות מגונט על ההחלטות פוליטיות, ומינויו של זה כעוצר נמנע. תחת זאת כיהן ריצ'רד באופן רשמי כמלך בסיועם של חבר יועצים שעליהם לא נכלל גונט. אך לגונט, בשיתוף עם אחיו הצעיר, תומאס מוודסטוק, דוכס גלוסטר הייתה עדיין השפעה בלתי רשמית על ענייני הממשלה. בד בבד, יועציו וידידיו של המלך, במיוחד סימון דה ברלי (Simon de Burley) ורוברט דה ור (Robert de Vere), דוכס אירלנד, השיגו בהדרגה שליטה על העניינים המלכותיים, וכתוצאה מכך הביע בית הנבחרים את חוסר אמונו במועצה, עד אשר היא הפסיקה לתפקד בשנת 1380. גורם נוסף שתרם לאי שביעות הרצון הכללית היה נטל המס ההולך וגדל בצורת מס גולגולת שהוטל בין השנים 1377–1381 כדי לממן משלחות צבאיות כושלות שנשלחו ליבשת אירופה. כתוצאה מכך התפתחו בשנת 1381 רגשות טינה חזקים בקרב המעמדות הנמוכים כלפי המעמדות השליטים בחברה האנגלית.
מרד האיכרים
עריכהגם אם חוק מס הגולגולת של שנת 1381 היה הגורם הראשי שהצית את אש המרד, שורש הסכסוך של מרד האיכרים טמון במתחים שהיו קיימים כבר בין האיכרים לבין בעלי הקרקעות ואלו גם הורעו בעטיין של ההשלכות הכלכליות והדמוגרפיות של מגפת המוות השחור. המרד החל בקנט ובאסקס בסוף מאי וב-12 ביוני התאספו כנופיות של איכרים בבלאקהית' (Blackheath) שליד לונדון תחת מנהיגותם של ווט טיילר, ג'ון בול (Ball) וג'ק סטראו (Straw). ארמונו של ג'ון מגונט, ארמון סבוי, נשרף עד היסוד. הארכיבישוף מקנטרברי, סיימון סדברי שגם היה לורד צ'נסלור, והלורד העליון של האוצר, רוברט היילס (Hales), נרצחו שניהם בידי המורדים, שדרשו את ביטולה המוחלט של הצמיתות. המלך, שהתבצר בתוך מצודת לונדון יחד עם יועציו, הסכים שלכתר אין סמכות לפזר את המורדים, והאפשרות הסבירה ביותר היא להיכנס למשא ומתן.
ריצ'רד היה אז רק בן 14, ולא ידוע עד כמה היה מעורב בדיונים אלה, אף על פי שהיסטוריונים הניחו שהוא היה בין אלה שתמכו בקיום המשא ומתן. המלך יצא מהמצודה דרך הנהר ב-13 ביוני, אך המון רב שהתקהל על גדות התמזה ליד גריניץ', מנע ממנו לעגון, ואילץ אותו לשוב למצודת לונדון. ביום המחרת, ה-14 ביוני, הוא יצא שוב מהמצודה, והפעם כשהוא רכוב על סוס, ופגש את המורדים במייל אנד (Mile End). המלך הסכים לדרישותיהם של המורדים, אך צעד זה רק חיזק אותם, והם המשיכו במסע הביזה וההרג. ריצ'רד נפגש עם ווט טיילר בשנית ביום המחרת בסמית'פילד וחזר והודיע שיש להתפשר על הדרישות, אך מנהיג המורדים לא השתכנע בכנותו של המלך. אנשיו של המלך נעשו חסרי מנוחה, פרצה קטטה וויליאם וולוורת', הלורד ראש העיר של לונדון, הפיל את טיילר מסוסו והרגו. המצב נעשה מתוח ברגע שהמורדים הבינו מה קרה, אך ריצ'רד פעל בקור רוח באומרו להמון: "אני המנהיג שלכם! בואו אחרי" והוביל אותם הרחק מזירת ההתרחשות. בינתיים וולוורת' כינס כוח שהקיף את צבא האיכרים, אך המלך העניק למורדים חנינה, והתיר להם להתפזר ולשוב לבתיהם.
עד מהרה ביטל ריצ'רד את החנינות שהוא העניק, וכשהמהומות פרצו מדי פעם בחלקים אחרים של הארץ, הוא הגיע באופן אישי לאסקס כדי לדכא את המרד. ב-28 ביוני הוא הביס בבילריקי (Billericay) את אחרוני המורדים בקרב קצר, והביא לסיומו של מרד האיכרים. למרות גילו הצעיר, הפגין ריצ'רד אומץ רב ונחישות בדרך טיפולו במרד. אך ככל הנראה, המחישו לו אירועים אלו את הסכנות הטמונות במרידות כלפי הסמכות המלכותית ועזרו לו לעצב את גישתו האבסולוטית למלוכה. גישה, שמאוחר יותר תגרום להדחתו מהכס.
שנות הבגרות
עריכהאחד הצעדים המשמעותיים הראשונים של ריצ'רד לאחר המרד היה נישואיו ב-20 בינואר 1382 לאן מבוהמיה (Anne of Bohemia), בתו של קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. הנישואים היו בעלי משמעות דיפלומטית; במסגרת חלוקתה של אירופה בקרע המערבי, בוהמיה והאימפריה הרומית הקדושה נראו כבעלות ברית פוטנציאליות בעימות עם צרפת במאבק הממושך של מלחמת מאה השנים. עם כל זאת, לא היו הנישואים פופולריים באירופה, כי על אף סכומים גבוהים שזרמו אל האימפריה, לא הביאה הברית לניצחונות בשדה הקרב. יתר על כן, לריצ'רד ולאן לא נולדו ילדים כלל והיא מתה ממחלת הדבר ב-1394, בהותירה את בעלה באבל כבד.
למייקל דה לה פול (Michael de la Pole) היה תפקיד חשוב במשא ומתן על קיום הנישואין. המלך נתן בו את אמונו, ובהדרגה הוא נעשה יותר ויותר מעורב בנעשה בחצר המלכות ובממשלה. דה לה פול הגיע ממשפחת סוחרים שעלתה לגדולה. כאשר מינה אותו ריצ'רד לתפקיד הצ'נסלור ב-1383, והעניק לו את התואר רוזן סאפוק שנתיים מאוחר יותר, קמה התמרמרות בקרב חוגי האצולה הוותיקים. חבר נוסף במעגל הקרוב למלך היה רוברט דה ור, רוזן אוקספורד, שבאותה תקופה היה חביבו של המלך. מעמדו של דה ור בקרב חוגי האצולה היה נמוך יחסית, למרות היותו בעל שושלת יוחסין עתיקה. ידידותו הקרובה של דה ור עם ריצ'רד הייתה גם לצנינים בעיניהם של החוגים הפוליטיים. אי שביעות רצון זו הוחרפה כאשר בשנת 1386 הוענק לרוזן התואר דוכס אירלנד.
המתחים הגיעו לשיאם בנושא הגישה כלפי המלחמה בצרפת. בעוד שחוגי החצר העדיפו פתרון במשא ומתן, גונט ובקינגהאם דחפו למערכה צבאית רחבת היקף כדי להגן על נחלותיה של אנגליה ביבשת. תחת זאת, שוגר מעין מסע צלב בהנהגתו של הנרי לה דספנסר (Henry le Despenser), הבישוף של נוריץ', ונחל כישלון חרוץ. מול כישלון כזה ביבשת, הפנה ריצ'רד את תשומת לבו לבעלת בריתה של צרפת, סקוטלנד. ב-1385 הוביל המלך עצמו משלחת עונשין לצפון, אך מאמץ זה הסתיים בלא כלום והצבא שב מבלי שנפגש עם הסקוטים בשדה הקרב. בינתיים, נמנעה פלישה צרפתית לדרום אנגליה רק בזכות מרידה שפרצה בגנט. היחסים ששררו בין ריצ'רד לבין דודו, ג'ון מגונט, הדרדרו יותר ויותר עקב הכישלון הצבאי, וגונט עזב את אנגליה לתבוע את זכותו על כתר קסטיליה ב-1386. בהיעדרו של גונט, עבר התפקיד הבלתי רשמי של מנהיג המתנגדים לריצ'רד לידיהם של בקינגהאם, שכבר הוענק לו התואר של דוכס גלוסטר ושל ריצ'רד פיצאלן (Richard FitzAlan), רוזן ארונדל.
המשבר הראשון (1386–1388)
עריכהאיום הפלישה הצרפתית התגבר בשנת 1386. בכינוס הפרלמנט של אוקטובר באותה שנה, ביקש מייקל דל לה פול, בתוקף תפקידו כצ'נסלור, אישור לגביית מיסים ברמה חסרת תקדים לצורך הגנת הממלכה. הפרלמנט הגיב בתקיפות וסירב לשקול כל בקשה כזאת עד שיוחלף הצ'נסלור. הפרלמנט פעל בתמיכתם של הדוכס מגלוסטר והרוזן מארונדל. תגובתו של המלך הייתה שהוא יסרב להיענות לדרישת הפרלמנט גם אם הוא יבקש ממנו לפטר את הטבחית שלו. רק כאשר ריצ'רד חש באיום של הדחה, הוא נאלץ להיכנע ולפטר את דה לה פול, והוקמה ועדה שתבחן את הוצאות חצר המלכות במשך שנה.
ריצ'רד היה מוטרד מהפגיעה בכבודו המלכותי, ובין פברואר לנובמבר 1387 הוא יצא לסיור ברחבי הממלכה כדי לגייס תמיכה למטרותיו. בשובו ללונדון הוא התעמת עם גלוסטר, ארונדל ועם תומאס דה בוצ'אמפ (Thomas de Beauchamp), שחברו יחד כדי להגיש כתב אישום באשמת בגידה כנגד דה לה פול, דה ור, טרסיליאן ושני אישים נוספים מנאמני המלך: ניקולס ברמבר (Brembre), ראש עיריית לונדון, ואלכסנדר נוויל, הארכיבישוף מיורק. ריצ'רד עיכב את הדיונים בסוגיה כדי להרוויח זמן, שכן הוא ציפה שדה ור יגיע מצ'שייר עם תגבורת צבאית. שני הרוזנים הצטרפו לכוח צבאי יחד עם הנרי, רוזן דרבי (בנו של גונט, ומאוחר יותר הנרי הרביעי, מלך אנגליה), ותומס דה מאוברי (Thomas de Mowbray). ב-20 בדצמבר 1387 הם עצרו את דה ור על גשר רדקוט (Radcot Bridge), שם עברו הוא והכוח שבפיקודו והוא אולץ לעזוב את הארץ.
לריצ'רד לא הייתה כל ברירה אלא להסכים לדרישות של מתנגדיו, ברמבר וטרסיליאן נשפטו והוצאו להורג, בעוד דה ור ודה לה פול, שכעת כבר היו מחוץ לאנגליה, נשפטו למוות שלא בפניהם על ידי הפרלמנט בפברואר 1388. התהליך לא עצר כאן, וכמה מאבירי חצרו של ריצ'רד הוצאו להורג, ביניהם ברלי. כעת עלה בידם של מתנגדי ריצ'רד לחסל את מעגל המקורבים סביבו.
שלום שברירי
עריכהבחודשים שלאחר הדיונים בפרלמנט הצליח ריצ'רד להחזיר לעצמו בהדרגה את הסמכות המלכותית. מדיניות החוץ האגרסיבית של מתנגדי המלך נכשלה, כאשר מאמציהם להקים קואליציה אנטי-צרפתית רחבה הסתיימו בלא כלום וכאשר צפון אנגליה נפלה קרבן לפלישה סקוטית. ריצ'רד היה כעת בן 21 והייתה לו הזכות לדרוש שלטון עצמאי לחלוטין. יתר על כן, ג'ון מגונט שב לאנגליה ב-1389 ויישב את חילוקי הדעות שלו עם ריצ'רד וכעת היה המדינאי הקשיש גורם בעל השפעה ממתנת על הפוליטיקה האנגלית. ריצ'רד קיבל שליטה מלאה על הממשלה ב-3 במאי 1389, וטען כי כל הקשיים של השנים האחרונות נזקפים אך ורק לחובתם של יועציו הגרועים. הוא התווה מדיניות חוץ מנוגדת לזו של מתנגדיו, שעל פיה התקיים פיוס עם צרפת. כמו כן הוא הבטיח למתן באופן משמעותי את עול המיסים שהוטל על העם. ריצ'רד זכה לתקופת ממשל רגועה במשך שמונה השנים הבאות והתפייס עם יריביו לשעבר. עם כל זאת ממחישים האירועים שיתרחשו בהמשך, שהוא לא שכח את ההשפלות שהוא ספג, ובמיוחד את העלבון הצורב על הוצאתו להורג של מורהו לשעבר, סימון דה ברלי.
כשהיציבות ברחבי הממלכה מובטחת, החל ריצ'רד לדון על שלום קבוע עם צרפת. ההצעה שהונחה על שולחן הדיונים ב-1393 הייתה אמורה להרחיב באופן משמעותי את שטחה של הטריטוריה של אקיטן שהייתה נחלתו של הכתר האנגלי. למרות זאת, התוכנית נכשלה, מאחר שהיא כללה דרישה כי מלך אנגליה יקיים טקס שבועת אמונים למלך צרפת, תנאי שלא התקבל על דעתו של הציבור האנגלי. תחת זאת, ב-1396 הוסכם על שביתת נשק שהייתה אמורה להימשך 28 שנים. כחלק משביתת הנשק, הסכים ריצ'רד לשאת לאישה את איזבל מוולואה, בתו של שארל השישי, מלך צרפת, כאשר היא תגיע לפרקה. אמנם הועלו ספקות בקשר לאירוסין אלה, במיוחד עקב העובדה שבאותה עת הייתה הנסיכה בת 6 ולכן, היא לא תהיה מסוגלת להוליד יורש לכתר האנגלי, אלא רק שנים רבות מאוחר יותר.
אף על פי שריצ'רד שאף לשלום עם צרפת, הוא נקט גישה שונה ביחסו למצב באירלנד. השליטה האנגלית באירלנד הייתה בסכנה והלורדים האנגלים שם פנו למלך כדי שיתערב במצב. בסתיו 1394 יצא ריצ'רד לאירלנד בראש צבא בן 8,000 החיילים. היה זה הכוח הצבאי הגדול ביותר שהובא לאי במהלך ימי הביניים המאוחרים. הפלישה הייתה מוצלחת ומספר ראשי שבטים איריים נכנעו. היה זה אחד ההישגים המוצלחים ביותר בתקופת מלכותו של ריצ'רד, והוא חיזק את התמיכה העממית בו, אף על פי שהיציבות של הממשל האנגלי באירלנד הוכחה כקצרת ימים.
המשבר השני (1397–1399)
עריכההתקופה המכונה על ידי ההיסטוריונים כתקופת הרודנות של ריצ'רד השני החלה לקראת סוף שנות התשעים של המאה ה-14. המלך אסר את גלוסטר, ארונדל ווורוויק ביולי 1397. העיתוי של המעצרים הללו והמניעים של ריצ'רד לבצע אותם לא ברורים. אף על פי שאחת הכרוניקות רומזת כי נקשר קשר כנגד המלך, אין כל עדות לכך שזו הייתה הסיבה. סביר יותר להניח, שריצ'רד פשוט החל להרגיש חזק דיו כדי לנקום בשלושה על החלק שלקחו באירועים שהתחוללו נגדו בעשור הקודם מחד גיסא, ומאידך גיסא, כדי להסיר את האיום לשלטונו שהוא חש מצידם. ארונדל היה הראשון מבין השלושה שהובא למשפט בפרלמנט בספטמבר 1397. לאחר שהתנצח עם המלך הוא הורשע והוצא להורג. גלוסטר הוחזק כאסיר על ידי הרוזן מנוטינגהאם בקאלה בהמתנה למשפטו. עם התקרב מועד פתיחת המשפט, הודיע נוטינגהאם שגלוסטר מת. הועלתה השערה שהמלך הורה על הריגתו כדי להימנע מההשפלה שבהוצאה להורג של אחיו של המלך. וורוויק נידון גם הוא למוות, אך עונשו הומתק למאסר עולם. אחיו של ארונדל, תומאס ארונדל, הארכיבישוף מקנטרברי, הוגלה לכל חייו. לאחר מכן, החל ריצ'רד לרדוף גם את יריביו המקומיים. הוא גייס אנשים מטעמו במחוזות שונים של אנגליה והביא למשפט אנשים שהיו נאמנים למתנגדיו. הקנסות שהוטלו על אנשים אלה הכניסו כספים רבים לקופתו, אף על פי שכרוניקות מאותה תקופה מעלות שאלות בנוגע לחוקיותם של ההליכים.
מעשים אלה התאפשרו בעקבות תמיכתו של ג'ון מגונט, אך גם עקב תמיכתם של אנשים אחרים שהועלו לגדולה על ידי המלך. אחיו למחצה של המלך, אחיינו ג'ון ותומס הולנד קיבלו תוארי אצולה מכובדים יותר. בין שאר הנאמנים לריצ'רד היו ג'ון ביופורט, רוזן סומרסט, אדוארד מנוריץ', דוכס יורק, ויליאם מונטקיו, הרוזן מסולסברי ותומס לה דספנסר, רוזן גלוסטר. עתה יכול היה המלך להעניק להם את האדמות שהוחרמו מיריביו ולשלם להם קצבאות המתאימות למעמדם.
איום מתמשך על מעמדו של ריצ'רד היה קיים תמיד מצדו של בית לנקסטר, בראשותו של ג'ון מגונט ובנו הנרי בולינגברוק. לא רק שהלנקסטרים החזיקו בבעלותם רכוש גדול יותר מכל משפחה באנגליה, הם אף היו בעלי ייחוס מלכותי, וככאלה, היו מועמדים לרשת את ריצ'רד חשוך הילדים. בקטטה שהתחוללה בחצר המלכות בדצמבר 1397 היו מעורבים בולינגברוק וטומס דה מאובריי. המריבה נסובה על זכותם של השניים להיות יורשי הכתר. ועדה פרלמנטרית פסקה שהשניים יישבו את חילוקי הדעות ביניהם בדו-קרב, ורק ברגע האחרון פסק המלך ריצ'רד אחרת, והגלה את השניים. מאובריי הוגלה לכל חייו ובולינגברוק, לעשר שנים. ב-3 בפברואר 1399 מת ג'ון מגונט. במקום להפוך את בולינגברוק ליורשו של אביו, שינה ריצ'רד את תקופת הגלות שלו להגליה לכל חייו והדיר אותו סופית מהירושה. המלך לא חשש מבולינגברוק, שהתגורר בפריז, מאחר שלצרפתים היה אינטרס מועט לקרוא תגר על ריצ'רד ועל מדיניות השלום שלו. במאי יצא ריצ'רד למסע נוסף לאירלנד.
הדחה ומוות
עריכהביוני 1399 השיג לואי הראשון, דוכס אורליאן, שליטה על חצר המלכות של שארל השישי, מלך צרפת, שהיה בלתי שפוי. מדיניות הפיוס עם הכתר האנגלי לא התאימה לשאיפותיו הפוליטיות של לואי, ולכן הוא התיר להנרי בולינגברוק לעזוב את צרפת במטרה להגיע לאנגליה. בסוף חודש יוני נחת בולינגברוק במחוז יורקשייר עם קבוצה קטנה של תומכים. עד מהרה התאספו סביב הדוכס אנשים רבים מכל רחבי הארץ. בפגישתו עם הנרי פרסי, רוזן נורת'מברלנד, שהיו לו חששות משל עצמו מפני המלך, התעקש בולינגברוק שהוא היחיד הראוי למלוך. פרסי הסכים בסופו של דבר, והבטיח לא להתערב. המלך לקח איתו לאירלנד את רוב חברי האצולה הנאמנים עליו, כך שהנרי נתקל בהתנגדות מועטה כאשר הוא נע דרומה. לאדמונד מלאנגלי, דוכס יורק, שהופקד אז כממלא מקום המלך, לא נותרה ברירה, אלא להצטרף לבולינגברוק. בינתיים, התעכבה חזרתו של ריצ'רד מאירלנד והוא נחת בוויילס רק ב-24 ביולי. הוא עשה את דרכו לטירת קונווי, לשם הוא הגיע ב-12 באוגוסט ונפגש עם רוזן נורת'מברלנד לצורך ניהול משא ומתן. ב-19 באוגוסט, נכנע ריצ'רד השני להנרי בולינגברוק בטירת פלינט והבטיח להתפטר, בתנאי שהנרי יחוס על חייו. שניהם שבו ללונדון, כאשר ריצ'רד הממורמר רוכב כל הדרך מאחורי הנרי. ב-1 בספטמבר, עם הגעתם ללונדון נכלא ריצ'רד במצודת לונדון.
עתה היה הנרי נחוש בדעתו לקחת את הכתר, אך הוא נדרש לחפש הצדקה לגיטימית למעשה כזה, והדבר לא היה קל משום שלא הוא היה בראש רשימת היורשים לכתר. לכן נטען שריצ'רד, עקב רודנותו ושלטונו המושחת, אינו ראוי להיות מלך, ושהנרי בולינגברוק הוא היורש לכתר החוקי בשל השתלשלות האמהות במשפחה. הדוחות הרשמיים מציינים כי ריצ'רד התפטר לטובת הנרי ב-29 בספטמבר והפרלמנט שהתכנס ביום המחרת קיבל את ההתפטרות. הנרי בולינגברוק הוכתר כהנרי הרביעי ב-13 באוקטובר.
מהלך חייו של ריצ'רד לאחר ההתפטרות לא ברור. הוא נשאר במצודת לונדון עד שהוא נלקח לטירת פונטפרקט (Pontefract Castle) בתחילת שנת 1400. הנרי נטה להניח לו לחיות, אך הדברים השתנו כאשר נחשף קשר של כמה מנאמני המלך המודח לרצוח את הנרי ולהשיב את ריצ'רד לכסאו במה שכונה "מרד חג ההתגלות". אף על פי שהמזימה סוכלה, היא המחישה את הסכנה שטמונה להנרי כל עוד ריצ'רד חי. ריצ'רד השני מת ב-14 בפברואר 1400, או בתאריך סמוך, לאחר שככל הנראה הורעב למוות. גופתו נלקחה דרומה מטירת פונטפרקט והוצבה בקתדרלת סנט פול הישנה ב-17 בפברואר לפני שנטמנה בכנסייה של קינגס לאנגלי ב-6 במרץ. במשך הזמן נפוצו שמועות שריצ'רד עדיין חי לאחר מועד מותו האמיתי, אך שמועות אלו לא זכו לאוזן קשבת. בנוסף לכך היה אדם בסקוטלנד שהציג את עצמו כריצ'רד, אך ההתייחסות אליו הייתה כאל מתחזה. בשנת 1413 העביר הנרי החמישי את גופתו של ריצ'רד השני למקום מנוחתו האחרון במנזר וסטמינסטר והוא נטמן לצידה של אשתו אן.
אילן יוחסין
עריכה
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- Richard II's Treasure from the Institute of Historical Research and Royal Holloway, University of London.
- ריצ'רד השני באתר בית המלוכה הבריטי
- ריצ'רד השני, מלך אנגליה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ריצ'רד השני, מלך אנגליה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ריצ'רד ה-2, (1367-1400), מלך אנגליה, דף שער בספרייה הלאומית
- ריצ'רד השני, מלך אנגליה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)