חופש ההתאגדות – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←הערות שוליים: לא קצרמר |
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: \1יישוב קהילתי, ,, \1-\2, אוניברסלי, בג"ץ\1, ניו זילנד |
||
שורה 10:
חופש ההתאגדות הוכר בספר "על החירות" של ג'ון סטיוארט מיל כאחת מחמש החירויות היסודיות של האדם, ביניהן: חופש המצפון, חופש המחשבה וההרגשה, חופש הביטוי וחופש העיסוק{{הערה|ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשנ"ח 25.}}.
יש מדינות המכירות בזכות ההתאגדות של אזרחים בלבד,{{הערה|חוק היסוד הגרמני; חוקת איטליה; חוקת בלגיה; חוקת ליטא; חוקת רומניה.}} אחרות מכירות בזכות ההתאגדות של "הכול" או "לכל אדם"{{הערה|ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם; האמנה הבינ"ל בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות; האמנה האירופית לזכויות אדם; הצ'רטר הקנדי; חוקת ניו
בעבר, חופש ההתאגדות היווה יעד מרכזי לדיכוי בידי חברות דיקטטוריות. בגרמניה – לאורך השנים חוקקה מערכת חוקים שדיכאה התאגדות של איגודים מקבוצתיים וארגונים דמוקרטיים. עד מלחמת העולם השנייה שלאחריה חופש ההתאגדות הוכר כחלק מחוקי היסוד של המדינה. בבריטניה – כל צורות ההתאגדות היו אסורות ואף פליליות, בפרט ארגוני עובדים.
שורה 16:
== חופש ההתאגדות במשפט הבין לאומי ==
ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם שהתקבלה בעצרת האו"ם בשנת 1948{{הערה|ההכרזה
האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, היא אמנה רב צדדית שאומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם בשנת 1966.{{הערה|אמנה בינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, כ"א 31, 269 (נפתחה לחתימה
האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות היא הסכם בינלאומי שאימצה מליאת האומות המאוחדות בשנת 1966.{{הערה|אמנה בינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, כ"א 31, 205 (נפתחה לחתימה
אמנה מספר 87 משנת 1948 של ארגון העבודה הבינלאומי, בדבר חופש ההתאגדות והגנת הזכות להתארגן.{{הערה|אמנה (מס' 87) בדבר חופש ההתאגדות והגנת הזכות להתארגן, כ"א 2, 249 (נפתחה לחתימה
אמנה מספר 98 של ארגון העבודה הבינלאומי משנת 1949-בדבר הפעלת עקרונות הזכות להתארגנות ולמיקוח קולקטיבי{{הערה|אמנה (מס' 98) בדבר הפעלת עקרונות הזכות להתארגנות ולמיקוח קולקטיבי, כ"א 9, 453 (נפתחה לחתימה
== חופש ההתאגדות במשפט הישראלי ==
מדינת ישראל צד לאמנות בינלאומיות אשר מעגנות את חופש ההתאגדות. כל זמן שאין חוק ישראלי מפורש הנוגד את האמנות הבינלאומיות שישראל אשררה, האמנות מהוות אמצעי פרשנות המנחה את בית המשפט{{הערה|שם=סומר ואח'}}. יחד עם זאת, האמנות אינן מהוות ביסוס משפטי לזכות ההתאגדות המקצועית.{{הערה|אמנון רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, כרך ב, ירושלים: הוצאת שוקן, 1996, 1132.}} מדינת ישראל לא הייתה חברה באו"ם בזמן ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם (1948) ואיננה חתומה על ההכרזה ולא אישרה אותה. עם זאת, בית המשפט הגבוה לצדק הזכיר את המגילה ואימץ את עקרונותיה בחלק מפסקי הדין שלו.{{הערה|שלי לוי. (2006). זכות ההתאגדות בישראל. ירושלים: הכנסת, מחלקת מידע ומחקר.}}
בישראל זכות ההתאגדות אינה מעוגנת בחקיקת יסוד, אך היא הוכרה כזכות יסוד יצירת פסיקה הראויה להגנה.{{הערה|אהרן ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, ירושלים: נבו הוצאה לאור, 1994, עמ' 430.}} בבג"ץ ג'ריס{{הערה|בג"
מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שונה מעמדה הנורמטיבי, וכעת היא בעלת מעמד נורמטיבי חוקתי על חוקי. הזכות נגזרת מכבוד האדם, שכן כבוד האדם הוא גם חופש הרצון של אדם להתאגד. חופש זה משתרע על ההתאגדות בתאגיד, וכולל בחובו את זכותם של עובדים ומעבידים ״להתארגן״, כלומר להקים ארגון עובדים ומעבידים.{{הערה|אהרן ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, ירושלים: נבו הוצאה לאור, 1994, עמ' 431}} בפסק דין גיורא עפגין נ' "מתיישבי אמנון" נידון מקרה בו נכפה על אדם המתגורר ביישוב הקהילתי להתאגד באגודה שיתופית. בפס"ד נקבע כי הגבלת חירותו של אדם לסיים את חברותו באותה התאגדות פוגעת בזכות יסוד של האדם ובחופש שלו שלא להימנות על התאגדות כלשהי.{{הערה|הפ(נצ') 22222-07-10 גיורא עפגין נ' מתיישבי אמנון-
בחקיקה הישראלית ניתן למצוא מספר חוקים{{הערה|סעיפים 3-4 לחוק העמותות, התש״ם 1980, ס"ח 210; סעיף 2 לחוק החברות, התשנ״ט 1999, ס"ח 189; סעיף 5 לחוק המפלגות, התשנ״ב 1992, ס"ח 190 ; סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת; תקנה 84(1) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945.}} אשר מגדירים מהי התאגדות אסורה : אם יש במטרותיה שלילת קיומה של מדינת ישראל או שלילת אופייה הדמוקרטי של המדינה או אם יש יסוד לחשש שפעילותה היא מסווה לפעולות בלתי חוקיות. התאגדות לא תירשם גם אם יש במטרותיה הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל. בפסק דין גאנם יאסין נ' רשם המפלגות{{הערה|רעא 95\7504 גאנם יאסין נ' רשם המפלגות, נ(2) 045.}} נקבע כי פסילת מפלגה שיש בה משום הסתה לגזענות ושלילת אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל ייעשה רק במקרים קיצוניים ביותר, ורק אם המטרות הדומיננטיות של המפלגה יביאו לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
|