ויקיפדיה

חופש ההתאגדות – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
Matanyabot (שיחה | תרומות)
475,756 עריכות
מ בוט החלפות: \1יישוב קהילתי, ,, \1-\2, אוניברסלי, בג"ץ\1, ניו זילנד
שורה 10:
חופש ההתאגדות הוכר בספר "על החירות" של ג'ון סטיוארט מיל כאחת מחמש החירויות היסודיות של האדם, ביניהן: חופש המצפון, חופש המחשבה וההרגשה, חופש הביטוי וחופש העיסוק{{הערה|ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשנ"ח 25.}}.
 
יש מדינות המכירות בזכות ההתאגדות של אזרחים בלבד,{{הערה|חוק היסוד הגרמני; חוקת איטליה; חוקת בלגיה; חוקת ליטא; חוקת רומניה.}} אחרות מכירות בזכות ההתאגדות של "הכול" או "לכל אדם"{{הערה|ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם; האמנה הבינ"ל בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות; האמנה האירופית לזכויות אדם; הצ'רטר הקנדי; חוקת ניו- זילנד; חוקת פולין; חוקת סלובניה.}}.{{הערה|שם=סומר ואח'|1=הלל סומר, לטם בן בשט, גבריאלה שוורץ, מסמך רקע בנושא: חופש ההתאגדות. מוגש לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, 2005.}}
בעבר, חופש ההתאגדות היווה יעד מרכזי לדיכוי בידי חברות דיקטטוריות. בגרמניה – לאורך השנים חוקקה מערכת חוקים שדיכאה התאגדות של איגודים מקבוצתיים וארגונים דמוקרטיים. עד מלחמת העולם השנייה שלאחריה חופש ההתאגדות הוכר כחלק מחוקי היסוד של המדינה. בבריטניה – כל צורות ההתאגדות היו אסורות ואף פליליות, בפרט ארגוני עובדים.
 
שורה 16:
 
== חופש ההתאגדות במשפט הבין לאומי ==
ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם שהתקבלה בעצרת האו"ם בשנת 1948{{הערה|ההכרזה האוניברסאליתהאוניברסלית בדבר זכויות האדם, 1948, סעיף 23.}}, מהווה את מסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית בדבר זכויות האדם והאזרח. ההכרזה כוללת רשימה מקיפה של זכויות חברתיות ובהן סעיף 23(4) העוסק בזכות לעבודה. סעיף זה מעגן את הזכות של כל אדם לאגד אגודות מקצועיות ולהצטרף לאגודות, מתוך זכותו להגן על ענייניו האישיים.
 
האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, היא אמנה רב צדדית שאומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם בשנת 1966.{{הערה|אמנה בינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, כ"א 31, 269 (נפתחה לחתימה ב1966ב-1966).}} מחייבת את המדינות החברות באמנה לכבד את הזכויות האזרחיות והמדיניות של בני אדם. ביניהן כוללת האמנה את חופש ההתאגדות בסעיף 22 הקובע את זכותו של כל אדם לחופש התאגדות עם אחרים, להקים ולהצטרף לאיגודים מקצועיים לשם הגנה על האינטרסים שלו.
 
האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות היא הסכם בינלאומי שאימצה מליאת האומות המאוחדות בשנת 1966.{{הערה|אמנה בינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, כ"א 31, 205 (נפתחה לחתימה ב1966ב-1966).}} סעיף 8 מגן על הזכות להקים ולהצטרף לאיגוד מקצועי ועל זכות השביתה. המדינות שהן צד לאמנה מתחייבות להבטיח זכותו של כל אדם להתאגד עם אחרים לאיגודים מקצועיים, ולהצטרף לאיגוד מקצועי לפי בחירתו, בכפוף לכללי הארגון הנוגע בדבר בלבד, לשם קידום ענייניו הכלכליים והחברתיים ושמירתם. האמנה אוסרת על הגבלת הזכות להתאגדות מקצועית אלא בחוק ההולם חברה דמוקרטית. האמנה מתירה להחריג מזכות ההתאגדות המקצועית את הכוחות המזוינים, משטרה, או פקידי ממשלה.
 
אמנה מספר 87 משנת 1948 של ארגון העבודה הבינלאומי, בדבר חופש ההתאגדות והגנת הזכות להתארגן.{{הערה|אמנה (מס' 87) בדבר חופש ההתאגדות והגנת הזכות להתארגן, כ"א 2, 249 (נפתחה לחתימה ב1948ב-1948).}} סימן ב' לאמנה קובע כי על המדינות להגן על חופש ההתאגדות. בנוסף המדינות אינן רשאיות לבצע פעולות אפשר יפגעו בזכותם של עובדים להתארגן.
 
אמנה מספר 98 של ארגון העבודה הבינלאומי משנת 1949-בדבר הפעלת עקרונות הזכות להתארגנות ולמיקוח קולקטיבי{{הערה|אמנה (מס' 98) בדבר הפעלת עקרונות הזכות להתארגנות ולמיקוח קולקטיבי, כ"א 9, 453 (נפתחה לחתימה ב1949ב-1949).}}-סימן 12 לאמנה מורה למדינות החתומות עליה לפעול להגנה על זכות ההתארגנות ועל הזכות לנהל משא ומתן קיבוצי.
 
== חופש ההתאגדות במשפט הישראלי ==
מדינת ישראל צד לאמנות בינלאומיות אשר מעגנות את חופש ההתאגדות. כל זמן שאין חוק ישראלי מפורש הנוגד את האמנות הבינלאומיות שישראל אשררה, האמנות מהוות אמצעי פרשנות המנחה את בית המשפט{{הערה|שם=סומר ואח'}}. יחד עם זאת, האמנות אינן מהוות ביסוס משפטי לזכות ההתאגדות המקצועית.{{הערה|אמנון רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, כרך ב, ירושלים: הוצאת שוקן, 1996, 1132.}} מדינת ישראל לא הייתה חברה באו"ם בזמן ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם (1948) ואיננה חתומה על ההכרזה ולא אישרה אותה. עם זאת, בית המשפט הגבוה לצדק הזכיר את המגילה ואימץ את עקרונותיה בחלק מפסקי הדין שלו.{{הערה|שלי לוי. (2006). זכות ההתאגדות בישראל. ירושלים: הכנסת, מחלקת מידע ומחקר.}}
בישראל זכות ההתאגדות אינה מעוגנת בחקיקת יסוד, אך היא הוכרה כזכות יסוד יצירת פסיקה הראויה להגנה.{{הערה|אהרן ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, ירושלים: נבו הוצאה לאור, 1994, עמ' 430.}} בבג"ץ ג'ריס{{הערה|בג"צץ 64\253 ג'ריס נ' הממונה על מחוז חיפה, פ"ד יח(4) 673, 679.}} נאמר כי חופש ההתאגדות הוא ״אחד מעיקרי המשטר הדמוקרטי ואחת מזכויות היסוד של האזרח״.{{הערה|הלל סומר. (1996). הזכויות הבלתי מנויות- על היקפה של המהפכה החוקתית. משפטים כח' , 257}} נעשו מספר ניסיונות לעגן את זכות ההתאגדות כזכות יסוד. הצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות הוגשה פעמים רבות על ידי חברי כנסת שונים בתקופות שונות.{{הערה|הצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות, פ/ 179/17 שהונחה על שולחן הכנסת ב-22 במאי 2006. ובשניהם מבקשים המציעים לעגן את זכות ההתאגדות וזכות השביתה כזכויות יסוד. }}
 
מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שונה מעמדה הנורמטיבי, וכעת היא בעלת מעמד נורמטיבי חוקתי על חוקי. הזכות נגזרת מכבוד האדם, שכן כבוד האדם הוא גם חופש הרצון של אדם להתאגד. חופש זה משתרע על ההתאגדות בתאגיד, וכולל בחובו את זכותם של עובדים ומעבידים ״להתארגן״, כלומר להקים ארגון עובדים ומעבידים.{{הערה|אהרן ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, ירושלים: נבו הוצאה לאור, 1994, עמ' 431}} בפסק דין גיורא עפגין נ' "מתיישבי אמנון" נידון מקרה בו נכפה על אדם המתגורר ביישוב הקהילתי להתאגד באגודה שיתופית. בפס"ד נקבע כי הגבלת חירותו של אדם לסיים את חברותו באותה התאגדות פוגעת בזכות יסוד של האדם ובחופש שלו שלא להימנות על התאגדות כלשהי.{{הערה|הפ(נצ') 22222-07-10 גיורא עפגין נ' מתיישבי אמנון- ישוביישוב קהילתי כפרי אגודה שיתופית בע"מ.}}
 
בחקיקה הישראלית ניתן למצוא מספר חוקים{{הערה|סעיפים 3-4 לחוק העמותות, התש״ם 1980, ס"ח 210; סעיף 2 לחוק החברות, התשנ״ט 1999, ס"ח 189; סעיף 5 לחוק המפלגות, התשנ״ב 1992, ס"ח 190 ; סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת; תקנה 84(1) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945.}} אשר מגדירים מהי התאגדות אסורה : אם יש במטרותיה שלילת קיומה של מדינת ישראל או שלילת אופייה הדמוקרטי של המדינה או אם יש יסוד לחשש שפעילותה היא מסווה לפעולות בלתי חוקיות. התאגדות לא תירשם גם אם יש במטרותיה הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל. בפסק דין גאנם יאסין נ' רשם המפלגות{{הערה|רעא 95\7504 גאנם יאסין נ' רשם המפלגות, נ(2) 045.}} נקבע כי פסילת מפלגה שיש בה משום הסתה לגזענות ושלילת אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל ייעשה רק במקרים קיצוניים ביותר, ורק אם המטרות הדומיננטיות של המפלגה יביאו לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/חופש_ההתאגדות"