אמוראים – הבדלי גרסאות

'''אַמוֹרָאִים''' (ביחיד '''אַמוֹרָא''') הם חכמי ה[[תלמוד]] שפעלו בתקופה שמתום [[חתימת המשנה]] בידי [[רבי יהודה הנשיא]] ועד ל[[חתימת התלמוד]] (המאות ה-3 עד ה-5 לספירה). האמוראים פעלו בשני מרכזים: ב[[ארץ ישראל]] וב[[בבל]]. לפניהם פעלו ה[[תנאים]] ואחריהם ה[[סבוראים]].

הכינוי "אמורא" שימש במקור לתיאור תפקיד שהיה קיים [[בית מדרש|בבית המדרש]] - ה"אמורא" שהיה מבאר את דברי החכם בפני הציבור, ושימש כמתורגמן או כ[[רמקול]] אנושי של החכם שדרש - אך כבר בתקופת התלמוד הפך לכינוי כללי לחכמים שחיו לאחר חתימת ה[[משנה]] ותפקידם הוגדר כמבארי המשנה.

אמוראי בבל פעלו מאז ירידת [[רב (אמורא)|רב]] לבבל וייסוד ישיבת סורא {{הערה|למרותאף על פי ש[[שמואל (אמורא)|שמואל]] פעל כבר מוקדם יותר, וייסד את ישיבת פומבדיתא לפני הגעת רב, בכל זאת מקובל להתחיל את תקופת אמוראי בבל לירידת רב לבבל.}}. התקופה הסתיימה עם חתימת [[התלמוד הבבלי]] על ידי [[רב אשי]] ו[[רבינא האחרון|רבינא]], שלאחריהם החלה תקופת ה[[סבוראים]]. אמוראי בבל פעלו במשך כשמונה דורות.

[[אמוראי ארץ ישראל]] ש[[סמיכה לרבנות|נסמכו]] כונו עם התחילית ''"רבי''", [[אמוראי בבל]] שנסמכו כונו עם התחילית ''"רב''". אמוראים אשר שימשו כל הזמן בשליחויות ומסעות בין ארץ ישראל ובבל מכונים בשם [[נחותאי]].

שאלת הביוגרפיה של חכמי התלמוד היא שאלה סבוכה. ה[[ביוגרפיה|ביוגרפיות]] המקובלות כיום מתבססות על החומר המצוי בתלמודים ובמדרשים, כפי שהוא לפנינו. חומר זה בחלקו הוא חומר אגדי. שאלת ההיסטוריות של החומר והדרך בה ניתן להפיק מידע היסטורי ממנו אינה מוסכמת כיום על כל החוקרים.

ידועים כ-500 אמוראים ומעלה, שפעלו בארץ ובחו"לישראל ומחוצה לה.