פו הדב – הבדלי גרסאות

כשהיה כריסטופר רובין, בנו היחיד של הסופר, בן שנה, הביא לו אביו מתנה – דב צעצוע מכוסה פרווה. הדב זכה לשם "ויני" כשמה של דובה שהובאה ל[[גן החיות של לונדון]] מהעיר [[ויניפג]] שב[[קנדה]]. מאותו היום הפכו כריסטופר והדב לחברים טובים, שיחקו ביער הדמיוני ברצפת החדר, ושוחחו זה עם זה. מילן, שהיה סופר עוד לפני פרסום פו הדב, כתב שיר קצר על החברות האמיצה בין השניים, אשר נשלח ופורסם ב[[עיתון ילדים]] חשוב.

 

 

{{ציטוט|תוכן=כל אלה, החיות, היו הצעצועים שלי. חוץ מארנב ומינשוף. הדב היה מבוגר מכולם, צעיר ממני בשנה אחת בלבד. הוא נקנה ב'הרודס' וניתן לי על ידי הוריי ליום-הולדתי הראשון. במשך שבע-וחצי שנים היה בן-לוויתי הקבוע. הוא נתמרטט עד-כדי-כך, שמדי פעם היה צורך לשלוח אותו לניקוי, לתפור לו עין שנשרה או אוזן שנתלשה. איה ניתן לי כמתנת-חג-מולד באותה שנה. בנעוריו נישא ראשו אל-על. אבל, עם הזמן, הידלדל המוך שבצווארו וראשו נשמט. מכאן הדימוי הקודר שלו. את שניהם קיבלתי במתנה מהוריי. את חזרזיר קיבלתי משכנה. סביב שלושתם החלו להתרקם הסיפורים. כשהיה אבי זקוק לדמויות נוספות, הוא המציא את ינשוף ואת ארנב. קנגה, רו וטיגר נבחרו בקפידה וניתנו לי במתנה כשהייתי בן שש, לא רק כדי לשמח אותי אלא – ואולי בעיקר – לשם תפקודם הספרותי.|מקור=המקומות הקסומים, כריסטופר רובין מילן, 1974, תרגום: יובל ווליס, [[פראג (הוצאה לאור)|הוצאת פראג]], 1989|מרכאות=כן}}