טוקבק – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לקניין רוחני |
מ משמח את הבוט |
||
שורה 25:
כותבי התגובות נהנים מהאנונימיות היחסית שמעניק להם האינטרנט, ולעיתים מנצלים זאת לרעה, להוצאת [[דיבה]], [[פגיעה בפרטיות]] או עוולות אחרות. בפסיקת בתי משפט השלום והמחוזי התגבשו שלוש גישות לגבי חשיפת זהות של כותבי טוקבקים אנונימים. גישה אחת, של השופטת [[דרורה פלפל]] מבית המשפט המחוזי בתל אביב, היא שיש לגלות את זהות כותב הטוקבק אם התובע משכנע את בית המשפט שיש לכאורה עוולה נזיקית בטוקבק. גישה מחמירה יותר היא של השופטת ד"ר [[מיכל אגמון-גונן]], שכתבה, בעת שכיהנה כשופטת שלום ב[[ירושלים]], שיש לחשוף זהות כותב טוקבק רק אם עשויה לקום אחריות פלילית על כותבה{{הערה|1=[http://www.law.co.il/computer-law/ploni_v_bezeqint.pdf בש"א 4995/05 פלונית נ' בזק בינלאומי ואח']}}. גישה שלישית, המהווה גישת ביניים, נקבעה על ידי השופט [[יצחק עמית]], בעת שכיהן בבית המשפט המחוזי בחיפה. הוא קבע שניתן לחשוף זהות של כותב טוקבק במקרה של עוולה נזיקית חמורה, וכאשר מתקיים "דבר מה נוסף" שמעיד על החומרה{{הערה|{{הארץ|תומר זרחין|בית המשפט: אין לחשוף זהות טוקבקיסטים שהשמיצו עיתונאי|1.1186482|25 בינואר 2010}}}}.
המחלוקת בבתי המשפט באה אל קיצה בהכרעת [[בית המשפט העליון]] במרץ [[2010]], שבה נדחתה בקשה של אדם שנפגע מטוקבק אנונימי, לחשוף את פרטיו של כותב הטוקבק, כדי שיוכל לתבוע אותו לדין בגין [[לשון הרע]]{{הערה|1=[http://elyon1.court.gov.il/files/07/470/044/p10/07044470.p10.htm רע"א 4447/07 רמי מור נגד ברק אי.טי.סי. (1995)
בדצמבר 2016 פורסמו נתונים לפיהם [[ישראל]] ו[[רוסיה]] הן המדינות עם אחוז הטוקבקים האלימים הגבוה ביותר ברשת, ואילו [[קנדה]] ו[[הממלכה המאוחדת]] הן המדינות בעלות התגובות התרבותיות ביותר{{הערה|.{{TheMarker|יאיר מור, mako|"סמולנים, תמותו": מחקר קובע - הישראלים הכי אלימים ברשת|mako/1.3172160|25 בדצמבר 2016}}}}.
| |||