פתיחת התפריט הראשי
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

קניין רוחניאנגלית: Intellectual Property, או בקיצור בראשי תיבות: IP) הוא מונח משפטי כללי לזכויות הקשורות ליצירת רוח האדם בטובין ובמשאבים שאינם מוחשיים. דוגמאות לקניין רוחני הם: מוזיקה וסרטים, ספרים ויצירות אמנות, צילומים, ציורים, המצאות, תכנות מחשב, סמלים או מילים שמזהים מוצר מסחרי, עיצובים גרפיים. המונח מאגד זכויות שונות במהותן: זכויות יוצרים, פטנטים, סימני מסחר, עיצובים (בעבר: מדגמים), ועוד כמה ענפים ממוקדים יותר, כמו זני צמחים, הגנה על מעגלים מודפסים, וזכויות המכונות "זכויות שכנות", כמו זכות ביצוע של מבצעים או זכויות שידור של משדרים.

הסדרים משפטיים מפורטים שתחילתם בפסיקת בתי המשפט בשיטת המשפט המקובל והמשכם בעיגון בחקיקה, קובעים את תנאי ההגנה בכל אחד מענפי הקניין הרוחני, את הבעלות, את היקף הזכויות, החריגים והגנות, סעדים שונים, אכיפה ועניינים דיוניים.

הקניין הרוחני נחשב לאחד התחומים החשובים בצמיחתן הכלכלית של מדינות. בעשורים האחרונים עובר התחום תהליכים אינטנסיביים של גלובליזציה, ומושפע מאוד משינויים טכנולוגיים. התחזקות ההגנה על הקניין הרוחני שנויה במחלוקת, ומעוררת גם ביקורת ציבורית נוקבות. למשל, בקשר לשיתוף קבצים באינטרנט, או בקשר למתן פטנטים על הגנום האנושי, או גישה לתרופות מצילות חיים במחיר בר-השגה.

תוכן עניינים

מהות הקניין הרוחניעריכה

הענף המשפטי של הקניין הרוחני שונה מדיני הקניין המוחשי הרגילים, מכיוון שמושא ההגנה המשפטית שבו עוסקים דיני הקניין הרוחני הם משאבים בלתי-מוחשיים. דיני הקניין "הרגילים" עוסקים בקניינים מוחשיים, ממשיים, כגון חלקת מקרקעין, דירה, מכונית, וחפצים אחרים. דיני הקניין הרוחני מקיפים מספר ענפים נפרדים, ועוסקים בהמצאות שפורטו ליישום (דיני הפטנטים), ביצירות, כמו מוזיקה, ספרות ושאר טקסטים כתובים, פיסול, צילום, תכנות, שידורי טלוויזיה, קולנוע ועוד (דיני זכויות יוצרים), וכן ענפים אחרים, כמו דיני העיצובים (שבעבר כונו דיני המדגמים, המגנים על הצורה האסתטית של מוצר תעשייתי, ההגנה על זני צמחים, וסימני מסחר (Trademark), במסגרתם מוגנים סימני מסחר מסוגים שונים, לרבות סימני מסחר תלת-ממדיים (כמו סמלי מכוניות יוקרה).

השוני המרכזי בין הגנה על דיני הקניין המוחשי להגנה על דיני הקניין הרוחני נעוץ במהות המשאב הרוחני:

  1. מדובר במשאבים שהם יציר האדם, להבדיל למשל ממקרקעין, אולם בדומה לחלק מהמיטלטלין, כמו מכונית.
  2. במשאבים רוחניים אין מגבלה פיזית על שימוש בו-זמני שלהם. במכונית אחת יכול רק אדם אחד לנהוג. ביצירה מוזיקלית יכולים אינסוף אנשים להשתמש בו-זמנית. השימוש על ידי האחד אינו מפריע לאחרים, ואולי אף מועיל להם (למשל שירה בציבור).
  3. מקרקעין, אפשר בדרך כלל לחסום, למשל להקיף בגדר. יש לכך עלות, אולם הדבר אפשרי. משאבים רוחניים קשה יותר לגדר, ולכן קשה למנוע את השימוש ביצירה ממי שאינו מסכים להישמע להוראות היוצר או הממציא. כלומר: מחבר של שיר יכול לבקש מאחרים שלא לשיר אותו ולהשתמש בו, אולם אין לו דרך פיזית למנוע מאנשים להעתיק את היצירה. לכן, נדרשת התערבות משפטית, שתקים "גדר משפטית" במקום גדר פיזית. כיום, מנגנונים טכנולוגיים מספקים תחליף ל"גדר הפיזית" הזו.

נכסי הקניין הרוחניעריכה

בדין הישראלי יצר המחוקק שורה ארוכה של נכסים רוחניים, שונים במטרתם, בתנאים להכרת הדין בהם, בדרכי הטיפול בהם, בתקופת ההגנה ועוד. מבחינה טכנית ניתן להבחין בין זכויות רשומות, שנדרש רישום הבעלות במרשם ייעודי, לבין זכויות שאינן רשומות, שלא נדרש מהיוצר רישום הזכויות:

זכויות רשומותעריכה

  • פטנט הוא המצאה, בין שהיא מוצר ובין שהיא תהליך בכל תחום טכנולוגי, שהיא חדשה (כלומר, לא פורסמה בשום מקום בעולם), מועילה, ניתנת לשימוש תעשייתי ולייצור ויש בה התקדמות המצאתית, שנרשמה במשרד רשם הפטנטים. דיון מפורט בנושא ראו בערך פטנט.
  • זכויות מטפחים הן זכויות מטפחים בזני צמחים. זכות מטפחים שנרשמה לפי החוק מעניקה לבעליה זכויות שהיקפן מפורט בחוק זכויות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג – 1973.
  • עיצוב (מדגם) רשום הוא קניין רוחני בתחום העיצוב התעשייתי. המדגם הוא קווי דמות, קישוט, עיטור, אשר מיישמים אותם בהקשר למוצר מסוים - הפן העיצובי. לא מדובר במוצר אחד, אירוע חד פעמי, אלא מוצר המשולב בייצור תעשייתי, אשר תוצאותיו יהיו הרבה יחידות הנושאות אותו עיצוב - הפן התעשייתי. ההגנה על העיצוב הרשום נועדה לעודד את פיתוח וריבוי העיצובים התעשייתיים. העיצוב מגן אך ורק על הצורה האסתטית של המוצר, ההגנה המשפטית לעיצוב לא תגן על רכיבים פונקציונליים בו.
  • סימן מסחר הוא סימן המשמש לזיהוי מוצר או שירות של יצרן או ספק מסוים, כאשר לסימן יש אופי מבחין. ההגנה על סימני מסחר באה להגן על הצרכן החשוף למוצרים רבים ומאפשר לו לרכוש את המוצר אותו הוא מזהה ומכיר. בכך, סימן המסחר מאפשר למנוע הטעייה של הצרכנים. בהמשך, הפך האמצעי נגד הטעיה לקניין עצמאי, שיש לו ערך כלכלי נפרד.
  • כינוי מקור הוא סוג של זכות קניין רוחני, אשר מבוססת בארץ על חוק הגנת כינויי מקור. ההסדר בא להבטיח הגנה לכינויי מקור מפני חיקוי/גזילה, ללא קשר אם השימוש הבלתי מורשה בכינוי, כרוך בהטעיה (כך, לדוגמה, אך ורק יין אשר יוצר בחבל שמפיין בצרפת יזכה לכינוי 'שמפניה'). סימני מסחר שלא נרשמו לפי ההסדר של כינויי מקור יהיו בדרך כלל מוגנים כסימן מסחר רגיל, שעוסק בציון גאוגרפי.

זכויות שאינן רשומותעריכה

  • זכויות יוצרים הן ההגנה שניתנת לבעלי הזכות מפני שימוש בלתי מורשה ביצירה. ההגנה הניתנת לזכויות יוצרים באה להגן על ביטוי מקורי, ומטרתה לעודד את העשרת עולם הביטויים.
  • כאמור, אין צורך לרשום את זכויות היוצרים וכל אדם זכאי אוטומטית להגנת זכויות יוצרים ברגע בו סיים ליצור את היצירה המקורית, אפילו אם לא פרסם אותה.
  • זכויות מבצעים, מפיקים ומשדרים, המכונות לעיתים גם "זכויות שכנות לזכויות יוצרים", הן זכויות המוקנות לגורמים הלוקחים חלק בהבאת היצירה אל הקהל. הכוונה היא לגורמים כגון זמרים, נגנים, עורכים, מפיקים, חברות שידור וכדומה.

אמנת קניין רוחני בינלאומיתעריכה

האמנה המרכזית בתחום הקניין הרוחני כיום היא הסכם טריפס (trade-related aspects of intellectual property rights), ההסכם מהווה הוא חלק מהמסגרת של ארגון הסחר העולמי שנחתמו בשנת 1994. ההסכם מגדיר תנאי מינימום לקניין רוחני, תוך הכרה בזכויות שונות בתחום הקניין הרוחני ובהן: פטנטים, סימני מסחר, זכויות יוצרים ועוד. חשיבותו של הסכם טריפס מבחינת הקניין הרוחני נובעת בעיקר ממספר המדינות שהן צד להסכם – כיום מרבית מדינות העולם מחויבות להסכם. הסכם טריפס קשר את ההגנה על קניין רוחני להסדרי הסחר הבינלאומיים, כך שמדינה אשר לא מקיימת את המינימום של התנאים להגנה על קניין רוחני המוגדרים בהסכם חשופה לסנקציות בתחום הסחר הבינלאומי.

ענפי משפט משיקיםעריכה

נוסף על דיני הקניין הכלליים, הקניין הרוחני משיק גם לתחום דיני עשיית עושר ולא במשפט, בהיבטים בהם הפגיעה בקניין הרוחני מניבה פרי למי שאינו בעל הקניין, כאשר רווח זה אינו כדין. השקה קיימת גם עם תחום דיני ההגבלים העסקיים (באשר ליצירת הסדר כובל), וכן עם תחום העוולות המסחריות.

קניין רוחני במשפט העברי[1]עריכה

המשפט העברי הגן על היבטים שונים בקשר ליצירות, שכיום מוגנות בדיני זכות יוצרים.

התייחסות ראשונה ניתנה על ידי הרמ"א בתשובותיו. הרמ"א בא להגן על זכויותיו של מהר"ם פדובה, שהשתתף בהדפסת ספר משנה תורה לרמב"ם, ולאסור קניית מהדורה מתחרה של הספר. היסוד המרכזי שהזכיר הרמ"א בהקשר זה הוא דין יורד לאומנות חברו. הרמ"א הסיק מהסוגיה שאסור לאדם להיכנס לאומנות חברו, אם יגרום לו פגיעה ודאית. הרמ"א סבר שלכן אסור להתחרות במו"ל ולהדפיס את אותו הספר שהוא מתפרנס מהפצתו[2]. ר' מרדכי בנעט, בתשובות פרשת מרדכי דחה את שיטת הרמ"א, ועמד על כמה מנקודות התורפה בניסיון ליישם דיני הסגת גבול בהקשר של זכויות יוצרים. כך, למשל, לפי פשט הסוגיה והפסיקה, דיני הסגת גבול מתירים לאומן הראשון להגביל רק את זכותו של אומן אחר בן עיר אחרת הרוצה לפלוש לעירו ולעסוק בה באותו תחום עיסוק. ר' מרדכי בנעט עמד על כך שאין לאומן שום זכות להגביל את תחום עיסוקו של אומן אחר השוכן בעיר אחרת[3]. אחרים הציעו לדון בזכויות יוצרים על פי עקרונות חיוב הנאה. להלכה, זה נהנה וזה לא חסר פטור, וזה נהנה וזה חסר חייב. כלומר: אם אדם נהנה מרכוש חברו, חייב לשלם לו רק אם חברו נחסר והפסיד[4]. חיוב זה אינו קשור בעיקרו לשאלת זכויות יוצרים דווקא. התובע כאן אינו נסמך על זכותו ביצירה, אלא על הכסף שהשקיע שנהנה ממנו אחר. מסגרת נוספת שהוצעה היא מנהג האומנים, בין האחרונים שהתייחסו לזכותו של המו"ל שלא יעתיקו את הספר שהוציא במשך תקופה מסוימת, ישנם שקבעו שזכויות היוצרים מעוגנות במנהג האומנים[5], כלומר, המדפיסים עצמם הסכימו לכבד את זכויותיו של המו"ל ולא להפר אותן. הגמ' בב"ב (ז:) היא המקור לתוקף ההלכתי של הסכמה כזו: "ורשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן (לקנוס את העובֵר)" (ב"ב ח). במקרים רבים גזרו חכמים שונים חרם על מי שיפגע בזכויות היוצרים של המדפיס. בהסכמות לספרים נזכר פעמים רבות חרם שהוטל על מי שידפיס שוב את הספר בתוך זמן קצוב. יש להעיר שלכאורה מדובר כאן בחרם אישי, כלומר באיום ישיר ונקודתי על האדם, ולא בתקנה ממונית הקובעת מה ההלכה מעיקר הדין[6]. לסיכום נראה כי פרשנים רבים מנסים לעגן את תופעת הקניין הרוחני בתחומים שונים של ההלכה אך מושג זה לא הוזכר במפורש אף לא פעם אחת.


ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • ניבה אלקין-קורן, ‏קניין רוחני בעידן המידע, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004
  • טוני גרינמן, זכויות יוצרים, הוצאת איש ירוק, מהדורה שנייה, תשס"ט-2008
  • שלומית יניסקי רביד, קניין רוחני בעבודה: תאוריה, מעשה ומשפט משווה, הוצאת נבו, 2013
  • קניין רוחני: עיונים בינתחומיים (מרים מרקוביץ-ביטון וליאור זמר עורכים), הוצאת נבו, 2015
  • יצחק ברנד, יש מאין, עסקאות בנכסים מופשטים במשפט התלמודי, הוצאת מאגנס, 2017

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא קניין רוחני בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ פרופ' חיים נבון "זכויות יוצרים בהלכה", 2007.
  2. ^ רקובר, עמ' 130.
  3. ^ שו"ת חוות יאיר, סי' מ"ב; שו"ת חתם סופר, ח"ה (חו"מ), סי' ס"א
  4. ^ הרב זלמן נחמיה גולדברג, 'העתקה מקסטה ללא רשות הבעלים', תחומין ו' (תשמ"ה).
  5. ^ שו"ת דברי חיים, חו"מ, סי' נ"ו.
  6. ^ הרחיב בנושא זה פרופ' נחום רקובר בכמה חיבורים: ה'הסכמות' לספרים כיסוד לזכות היוצרים, סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, חוברת י"א, ירושלים תשל"א; זכות היוצרים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"א, עמ' 123-443.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.