אבו תור – הבדלי גרסאות

'''אַבּוּ תוֹר''' (ב[[ערבית]]: '''أبو ثور'''), הידועה גם בשם '''גִּבְעַת חֲנַנְיָה''', היא [[שכונה]] חצויה [[יהודי]]ת-[[ערבי]]ת ב[[ירושלים]], מדרום ל[[העיר העתיקה|עיר העתיקה]]. היא תחומה מצפון על ידי [[גיא בן הינום]], ממערב על ידי [[דרך חברון]] ו[[תחנת הרכבת ירושלים|מתחם הרכבת]], ומדרום על ידי [[נחל אצל]], [[יער השלום]] ו[[טיילת שרובר]]. השכונה שוכנת במרומי גבעת אבו תור, שגובהה 777 מ' מעל [[גובה פני הים|פני הים]]. מצפון נשקפתנשקפים העיר העתיקה ו[[חומות ירושלים|חומותיה]], [[הר הבית]] ו[[הר ציון]], ממזרח נשקפים שכונת [[סילוואן]] ונופי [[מדבר יהודה]], ומדרום [[ארמון הנציב]] ו[[תלפיות מזרח]].

השכונה נקראת בפי הערבים דֵיר אַבּוּ תוֹר (מנזר אבי ה[[פרה|שור]]), "אבו תורי" ו"א־תורי" ובפי היהודים אבו תור. לעיתים נקרא החלק היהודי "אבו תור היהודית" והחלק הערבי "אבו תור הערבית". כיום תושביהתושביו היהודים של חלקה הערבי של השכונה מכנים אותה בשם "קול התור", שם המרמז על [[ימות המשיח]].{{הערה|ראו הספר [[קול התור]], על נושא זה.}}

בימי הביניים מופיעה השכונה שעל הגבעה בשם "הר הגיחון" (באנגלית: Gihon Council; ובצרפתית: Mons Gihon) על שמו של מעיין הגיחוןה[[גיחון]] נובעהנובע ממזרח לגבעה, ב[[נחל קדרון]].

בתקופת המנדט הוגדל [[תחום שיפוט (רשות מקומית)|שטח השיפוט]] של ירושלים, וכתוצאה מכך נכללו מספר כפרים, ביניהםבהם אבו תור, בשטחי העיר. כמו כן, הרכב אוכלוסייתה של אבו תור השתנה בתקופה זו: אוכלוסיית הכפר, אשר אופיינה בהרכב של תושבים נוצרים ומוסלמים אמידים, חלקם הגדול ממשפחות ירושלמיות ותיקות, השתנתה בעקבות מעבר של תושבים מאזור [[הר חברון]] (הח'לילים) לירושלים והתיישבות של רבים מהם באבו תור.

במאי [[1948]], במסגרת [[מבצע קלשון]] לתפיסת שטחים לאחר סיום [[המנדט]] וצאת הבריטים, נכבש חלקה המערבי של השכונה בידי כוחות "[[ההגנה]]. זאת", לאחר שתושביה הערבים כבר נמלטו ממנה. כוחות [["ההגנה]]", בפיקודו של חיים הלברייך-דניאלי, הגיעו מכווןמכיוון [[מחנה אלנבי]] שמדרום, ולחמו בעיקר נגד חיילים עיראקים. די מהר נשברו המגִנים והשכונה עברה לשליטת [["ההגנה]]". בהמשך המלחמה נוצר בה קו חזית, כשכוחות "ההגנה" יושבים בחלק העליון של השכונה בבתים שתפסו, והערבים שנהדפו מהחלק העליון יושבים במורדותיה. בתום הלחימה הפעילה, משני צדי קו החזית שעבר בקו של צפון-דרום, נוצרו [[מוצב|משלטים]] לשני הצדדים. בצד המערבי נבנו עמדות [[צה"ל]] על החלק השולט והגבוה של הגבעה, וממזרחן, בשטח נחות טופוגרפית, עמדות [[הלגיון הירדני]]. בין שני הצבאות היה שטח צר שהתמלא בהריסות וב[[גדר תיל|גדרות תיל]] תלתליות (קונצרטינות). בהסכם [[הפסקת אש|הפסקת האש]] שהותווה על ידי [[משה דיין]] ו[[עבדאללה א-תל]] בנובמבר 1948, עוד קודם ל[[הסכמיהסכם שביתת הנשק בתוםבין מלחמתישראל העצמאותוירדן|הסכמיהסכם שביתת הנשק]], סימנו השניים בעפרונות צ'ינוגרף כל אחד את קו העמדות הקדמי שלו, והפער שנותר בין הקווים היה ל[[שטח הפקר]]. הגבול חצה את השכונה בתוואי רחוב עשהאל, כאשר עמדות הירדנים והישראלים נמצאות בשני צדיו, מרחק עשרות מטרים. כך נוצר "[[הקו העירוני]]" שחצץ בין הצדדים משך 19 שנים. קוי הצ'יינוגרף אושררו בהסכמי שביתת הנשק ב[[רודוס]] כ"קו שביתת הנשק 1949" והטביעו את חותמם על חייה העתידיים של השכונה.

ב[[מלחמת ששת הימים]] ניטש קרב מר על כיבושה של אבו תור הערבית. הצורך הדחוף בכיבוש השכונה נתעורר ביום ב-[[6 ביוני]] [[1967]] כדי להשלים את כיתור [[העיר העתיקה]], שכבר הייתה מכותרת מעבריה האחרים. למשימה נשלח גדוד מילואים של [[חטיבת ירושלים]] בפיקודו של מיכאל פייקס. בשעה 15:00 תקפו ארבע מפלוגות הגדוד את ארבע עמדות הירדנים שבשכונה, ולמרות התנגדות חיילי הלגיון הירדני, הושלם כיבושה של השכונה עד השעה 18:00, אך במחיר של 17 הרוגים,{{הערה|בקרב עצמו נהרגו 16, אך ברשימת החללים נמנה גם {{נזכור את כולם|93223|מרדכי קראי}}, שנפטר מפצעיו לאחר מספר שנים}} הרוגים, ובהם המג"ד פייקס{{הערה |תיאור [http://s3-eu-west-2.amazonaws.com/langotsky/attachments/images/000/000/089/original/המערכה_על_ירושלים_בחתך_חטיבתי.pdf?1490462241 המערכה על ירושלים] (ע' 9) ב[http://langotsky.com אתר] של [[יוסי לנגוצקי]]}}. עם ההשתלטות על אבו תור הושלם כיתורה של העיר העתיקה, שלמחרת נכבשה בידי [[צה"ל]]. שלט על מהלך הקרב נמצא ברחוב נעמי, ואנדרטה לנופלים בקרב זה נמצאת בתוך גינה ברחוב עין רוגל.

לשם פיקוח מהיר יותר וממוקד על אירועים על רקע לאומני, הקימה משטרת הבירה מתקן צילום ב[[וידאו|ווידאו]] ברחוב עשהאל. המתקן קשור ישירות למשטרה ומאפשר פיקוח בזמן אמת על המתרחש באזור קו התפר. מצלמה דומה הותקנה גם ברחוב נעמי הסמוך. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-[[2 בדצמבר]] [[1998]] נרצח אוסאמה נטשה, עובד עירייה ערבי תושב השכונה בן 41, על ידי רעול פנים ברחוב נעמי. מצלמות האבטחה לא פעלו אך לטענת המשטרה בוצע הרצח על רקע לאומני בידי דוקר סדרתי יהודי שפעל גם באזור [[מאה שערים]].{{הערה|{{גלובס||פלשתיני מאבו טור נרצח; אחד מכיווני החקירה - הרוצח הסדרתי ממאה שערים|96386|3 בדצמבר 1998}}.}}

לעומת ההתיישבות היהודית, הצד הערבי קפא על שמריו. תוכנית אב לבנייה בשכונות ערביות במזרח העיר משנת 1998 הראתה את האפשרות לבניית יותר מ־3000מ־3,000 דירות במגזר הערבי. התוכנית נועדה להביא את שטחי הבנייה האפשריים בשכונות הערביות לידי מיצוי, אך גם לאפשר לעברייני בנייה לקבל היתרים בדיעבד והכשרה לבנייה שבוצעה בלא רישיון. בשכונת אבו תור הערבית הותר לפי תוכנית זו לבנות 150 יחידות דיור. ההבדל בין שני חלקי השכונה ניכר גם בהיבט הבינוי. לעומת הפיתוח המואץ שפקד את שכונת אבו תור היהודית, שבה בתי דירות נאים, גגות רעפים וגינות נאות, החלק הערבי של השכונה, שבו מוסיפים קומות לבניינים נמוכים ושטחי ביניים שבין הבתים מתמלאים בבתים חדשים, נראה ככפר מוזנח.

נקודת תצפית אל גיא בן הינום בסמוך אל ביתלבית הקברות הקראי.

* [[מיכאל יעקובסון]]: [http://xnet.ynet.co.il/architecture/articles/0,14710,L-3110339,00.html הרמוניה בירושלים: חירשים, שומעים, ערבים ויהודים נפגשים בגן ילדים חדש] - בית מיחא בשכונת אבו תור, 30 באוגוסט 2015, [[xnet]],{{כ}} 30 באוגוסט 2015