ניכור – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לכלכלן |
|||
שורה 6:
מרקס מנה בעבודתו ארבעה רבדים לניכור האדם העובד בחברה התעשייתית [[קפיטליזם|הקפיטליסטית]] (1844):
* ניכור האדם מתוצר עבודתו- כאשר זה נותר בבעלות הקפיטליסט המעסיק אותו. הרעיון הוא לא רק שכל פועל מנוכר מהמוצר שהוא מייצר, אלא שתוצרי העבודה מנוכרת מהפועלים שיצרו אותה: דברים שיוצרו בידי אנשים מופיעים בחייהם בצורה שהם מנוכרים אליה ומדכאת אותם. במאה ה21, סוג הזה של ניכור מגיעה לשיאו: לאנשים אין מושג איך עובדים כמעט כל המכשירים שהם משתמשים בהם, ובמובן זה הם "זרים" לעולם הזה.
* ניכור האדם מעצם פעולת הייצור, העבודה בה הוא "קונה את עולמו" על ידי העבודה המושקעת בשינוי חומר הגלם לתוצר, פעולה שבה אמור היה להגשים את עצמו. המטאפורה להבנת הנקודה הזו הוא שאנשים מרדדים את עצמם להיות למכונות ייצור. מרקס מסביר שהעובדים תחת משטר קפיטליסטי מנוכרים מהליך היצירה: במקום להשקיע מחשבה, יצירתיות, חותם אישי - הם מצייתים להוראות פשוטות. נוצר כאן אבסורד: בעוד אנשים מאופיינים ביצירתיות מטבעם ואמורים לממש את עצמם בייצור, הם שואבים את הנאתם בחיים מהפעולות שאינן חלק מהעבודה.
* ניכור האדם מטבעו שלו, המרחק של האדם העובד במסגרת הקפיטליזם מזהותו האותנטית כאדם חופשי פיזית ורוחנית. הכוונה של מרקס היא שיש דברים באנשים שהם מה שהופכים אותנו לאנושיים ("essence of human beings"), ושאנשים לא מקיימים אותם כהלכה. הדברים האלה מחולקים לשניים. הראשון הוא ההבדל בין האדם לבין החיה במונחים של "מה אנחנו יכולים לעשות". מרקס מסביר זאת באמצעות ההבדל בין "הדבורה הטובה ביותר לאחרון הארכיטקטים": המון חיות מיצרות דברים, אך כבני אדם אנחנו יכולים לייצר יותר טוב באמצעות למידה. כך, בעוד שכדי לייצר דבש יותר טוב עליך להביא דבורים אחרות - כדי לייצר בניינים יותר טובים עליך פשוט ללמד את האנשים כיצד. תחת קפיטליזם - רבים מאיתנו לא יכולים להשכיל, וכך אנו מנוכרים מטבעינו. המובן השני הוא שאנחנו לא חייבים לייצר כל הזמן בסימן הישרדות. מרקס וכלכלנים אחרים הפרידו בין שני סוגים של חלוקת עבודה: חלוקת עבודה לפי סקטורים (דייגים, כלכלנים, סנדלרים), לעומת חלוקת עבודה בתוך מפעל. הדוגמה המפורסמת היא של אדאם סמית', שהראה שחלוקת העבודה במפעל מסמרים לעשר פעולות מכניות פשוטות ורוטיניות הגדיל מאד את התפוקה.
|