ט. כרמי – הבדלי גרסאות

 

{{ציטוט|תוכן=בקיאותו בספרות האנגלית והצרפתית מזה ובתנ"ך ובתלמוד מזה משמשת לו מקור לא-אכזב לסמלים וצורות כתיבה. וככל מי שחדור תרבות עמוקה, תרבותו מעורבת בדמו ומשתלבת ביצירתו בדרך אורגנית. לעולם הוא נרתע מן הראוותנות ומן הציטטה הפשטנית, הגסה הברורה מדי.|מקור=מרים אורן, '''שתי פינות בעולם אחד''' (עיתון "דבר", 23 במאי 1958).|מרכאות=כן}}

{{ציטוט|תוכן=יש בשירתו של ט. כרמי צליל מקורי חדש בשירתנו. אמנם הבא לתור בחדרי היכל "נחש הנחושת" ולחשוף את אוצרותיו נמצא תועה ותוהה לא מעט, נקלע למבואות המשאירים עליו רושם עז, אך לפתע הם מסתיימים ואובדים בחלל הריק, עומד בפני ציורים מופשטים שהמוחש מזדעק מתוכם, פורץ ומתערפל ונחבא בסמל הצופן גנזי משמעויות, חש ברטט החיים שקפאו בצו ההגיון הצורני והדבקות במופשט ומבחין בסערת רגשות המזעזעת את כביכול השלווה החיצונית, שנכפתה בתוקף נצחון הצורה על הדחף הפנימי המתפרץ.|מקור=[[אדיר כהן]], '''סופרים עבריים בני זמננו''' (תל אביב: הוצאת ספרים [[מ. מזרחי]], 1964), עמוד 251.|מרכאות=כן}}

{{ציטוט|תוכן=שירתו מורכבת ורבת-פנים. זו שירה מודרניסטית מובהקת, אך בה בעת נוטה אל הקלאסיציסטי: סגנון, במבנה ובעמדה הפואטית. לצד שירים ליריים נטולי חרוז או משקל מופיעים [[סונטה|סונטות]], [[ססטינה|ססטינות]] ושירים בעלי צורה וריתמוס מוקפדים. כפל הפנים ניכר גם בדמות הדובר בשירים: שכלתני, חסכן, מאופק, מפוכח, שנון ואירוני, שהפואטיקה שלו היא כעין משחק תמידי של הסוואות ותחבולות הסתרה. עם זאת, בשירים רבים הוא מתגלה כדובר "מפולש" וחשוף, שחרדותיו ותשוקותיו גלויות וקיומו נובע ממגע נטול חציצה בינו לבין נמענים שונים, ובעיקר בינו לבין ישות נשית, או נשים. המתח הזה עולה בין השאר משירי האהבה שלוף שהם חלק הארי של שירתו.|מקור=מעין הראל, בתוך: [[זיסי סתוי]] ו[[יגאל שוורץ]] (עורכים), '''[[לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים]]''' (אור יהודה: הוצאת [[כנרת זמורה-ביתן דביר]] ו[[מכון הקשרים]], 2014), עמוד 520.|מרכאות=כן}}