פליציה לנגר – הבדלי גרסאות

לנגר נולדה בשם '''פליציה עמליה וייט''' בעיר [[טרנוב]] שב[[הרפובליקה הפולנית השנייה|פולין]] בשנת [[1930]], בתכבת יחידה להורים [[יהדות פולין|יהודים]]. המשפחה הספיקה לברוח ל[[ברית המועצות]] עם פלישת הגרמנים, שם אביה מת ב[[גולאג]]. שאר קרוביה הושמדו על ידי הנאצים. לאחר [[מלחמת העולם השנייה|המלחמה]] שבה לפולין עם אמה. ב-1947 הכירה בקרקוב [[ניצול שואה]] בשם מיצ'יו (Mieciu) לנגר. השניים נישאו ב-1949 ובשנת [[1950]] [[העלייה ההמונית|עלו לישראל]]. ב-1953 נולד בנה מיכאל. בשנת [[1965]] סיימה לימודי [[משפטים]] בפקולטה למשפטים שב[[האוניברסיטה העברית|אוניברסיטה העברית]]. היא עבדה תקופה קצרה ב[[משרד עורכי דין]] ב[[תל אביב]]. מיד עם תום [[מלחמת ששת הימים]], ונוכח התנגדותה הנחרצת לשלטון הצבאי של ישראל ב[[יהודה ושומרון|גדה המערבית]] וב[[רצועת עזה]], הקימה משרד משל עצמה ב[[ירושלים]] והחלה לייצג פלסטינים, נגדם הוגשו כתבי אישום על עבירות ביטחוניות. [[לאה צמל]] שימשה אצלה כעוזרת משפטית. בדצמבר 1967, במסגרת חברותה ב[[רק"ח]], ניהלה מסע מחאה על גירושו לירדן של פאיק וראד, פעיל קומוניסטי, שנעצר והואשם בפעילות נגד המשטר הצבאי הישראלי.

בשנת [[1990]], לאחר 23 שנים שבהן ייצגה פלסטינים, סגרה לנגר את משרד עורכי הדין והיגרה עם בעלה לגרמניהלטיבינגן שבגרמניה, שם התגורר בנה. היא קיבלה משרת הוראה ב[[אוניברסיטת טיבינגן]], ומאז התגוררה שם. בראיון ל"[[וושינגטון פוסט]]" אמרה שהרגישה שאינה יכולה להמשיך ולשמש כעלה תאנה של מערכת המשפט בישראל. בגרמניה המשיכה לכתוב ספרים ולעסוק ב[[הסכסוך הישראלי-פלסטיני|סכסוך הישראלי-פלסטיני]]. ב-[[2008]] קיבלה אזרחות גרמנית.

נפטרה ממחלת הסרטן ב-[[21 ביוני]] [[2018]]. הותירה אחריה את בנה, מיכאל, שחקן במקצועו, נכדים ונינים.