הסכם השלום בין ישראל למצרים – הבדלי גרסאות

הגבול שנקבע בהסכם הוא הגבול שנקבע וסומן בהסכם בין [[האימפריה העות'מאנית]] ל[[האימפריה הבריטית|אימפריה הבריטית]] בשנת 1906 (ידוע גם כ[[קו עקבה רפיח]]). גבול זה שימש כקו הפסקת האש בין ישראל למצרים בין השנים 1949 -– 1967, למעט רצועת עזה שנשלטה אז בידי מצרים. משנת 1967 ועד 1982 שלטה ישראל ברוב חלקי חצי האי סיני. פינוי סיני היה החלק הקשה ביותר בהסכם עבור ישראל: בסיני הוקמו יישובים ישראליים – הגדול שבהם, [[ימית]], בצפון מזרח סיני – וכן בסיסי צבא גדולים. המרחב האווירי של סיני שימש לאימוני [[חיל האוויר הישראלי|חיל האוויר]], ומשדות הנפט בסיני הופק [[נפט]] שהקל על משק האנרגיה הישראלי. בתקופה מסוימת מדינת ישראל אף מכרה נפט מסיני.

בעיה מיוחדת נוצרה בעיר הפלסטינית [[רפיח]]. עיר זו הלכה וגדלה והתפשטה אל מעבר לגבול הבינלאומי, כיוון שמיקומו היה חסר משמעות בין השנים 1948 ל-19821948–1982. עם נסיגת ישראל מסיני נחצתה העיר ונחלקה בין מצרים לרצועת עזה. תחילה הוצבה גדר פשוטה במרכזו של הרחוב שנקבע כקו הגבול ואשר עבר בלב העיר רפיח. בהמשך, עקב הפיכת קו הגבול למוקד מתיחות על רקע [[האינתיפאדה]] (ראו להלן) ועל רקע ההברחות הרבות שהתבצעו במקום, הורחבה רצועת הגבול, הוקמו מכשולים לאורכה ואזור זה הפך לחלק מרכזי מ[[ציר פילדלפי]].

במסגרת "[[תוכנית ההתנתקות]]" הסיגה ישראל את כל כוחות הצבא והאזרחים הישראלים מרצועת עזה וביטלה את הממשל הצבאי בה (אוגוסט-ספטמבר 2005). השליטה ברצועת עזה נותרה של [[הרשות הפלסטינית]] באופן בלעדי, אף על-פיאף־על־פי שהיא אינה מוכרת כמדינה. מעמדה הבינלאומי של רצועת עזה כיום הוא, אם כן, לא ברור. על-פי הסכם מיוחד שנחתם בין ישראל למצרים, הוצבו 750 שוטרים מצרים על הגבול בין רצועת עזה למצרים ("ציר פילדלפי"), שתפקידם למנוע הברחות של [[נשק]] ו[[סם|סמים]] או מעבר של "מבוקשים" בין מצרים לרצועה. בימים הראשונים לביצוע ההסכם, נפרץ הגבול לחלוטין, והכוחות המצריים לא הצליחו להשתלט על הפלסטינים שעברו בין שני חלקי העיר רפיח. בישראל היו שמתחו ביקורת על ההסכם בטענה שהוא משנה את ה[[סטטוס קוו]] שעוצב בהסכמי השלום, ופותח פתח לשינויים לא-רצויים אחרים בעתיד.

התקווה ליצור שיתוף פעולה תרבותי וכלכלי, ברוח סעיף 3 של ההסכם, נכזבה בדרך-כללבדרך־כלל. [[סופר]]ים, [[עיתונאי]]ם ואנשי רוח במצרים מחרימים את ישראל - הם אינם מבקרים בה ואינם משתפים פעולה עם עמיתיהם הישראלים. אגודות מצריות רבות, בהן אגודת העיתונאים והאקדמאים, מחרימים באופן גורף כל קשר עם ישראל או ישראלים ואזרח מצרי לא יכול למעשה לבקר בישראל עקב הדרישה לוויזה מיוחדת - 'הפתק הצהוב'. יוצא דופן בולט הוא הסופר והמחזאי [[עלי סאלם]] (علي سالم) שביקר בישראל ב-[[1994]] ואף כתב ספר על הביקור: "מסע לישראל" (رحلة إلى إسرائيل, תורגם לעברית בידי דוד שגיב). בעקבות הביקור נעשה ניסיון להדיח את עלי סאלם מאגודת הסופרים המצרית, ניסיון שנכשל בשל בעיות פרוצדורליות. ב-[[2005]] הוזמן עלי סאלם לקבל תואר [[דוקטור לשם כבוד]] מ[[אוניברסיטת בן-גוריון בנגב]], אולם שלטונות מצרים מנעו ממנו לעבור את הגבול לישראל. עלי סאלם הביע זעם על כך שנמנע ממנו לקבל את התואר בישראל. למרות הסכמי השלום, ממשיכים כלי התקשורת הממסדיים במצרים בסיקור עוין כלפי ישראל הגובל לעיתים בהסתה וב[[אנטישמיות]]{{מקור}}. כך לדוגמה הואשמה ישראל באחריות לפיגועים ב[[דהב]] וב[[שארם א-שייח']] במספר יומונים מצריים הקשורים לשלטון. בחורף [[2007]] חלה החרפה ביחסים בין ישראל למצרים כאשר צצו בתקשורת המצרית אישומים חריפים כנגד ישראל וישראלים בדמות חשיפת [[רשת ריגול]], האשמה מצרית מחודשת על הרג [[שבוי]]יה על ידי [[צה"ל]] ב[[מלחמת ששת הימים]], החדרת משאית רדיואקטיבית למצרים ועוד.