עליית ביתא ישראל – הבדלי גרסאות

בשנת [[1971]] נוסח נוהל מחמיר כלפי הנפקתלהנפקת אישורי כניסה לישראל לביתא ישראל, שבו נאמר שיש להפיק אישור רק באישור מיוחד ממשרדמ[[משרד הפנים]] הישראלי.{{הערה|שם=קורינאלדי|מיכאל קורינאלדי, '''יהדות אתיופיה - זהות ומסורת''', [[הוצאת ראובן מס]], תשמ"ח, עמ' 188-184}} רבים מביתא ישראל שביקשו להגיע לישראל לא קיבלו אשרות ואלו החלווהחלו להתחזות לנוצרים כדי לקבלםלקבלן. ב-1973 ובעקבות התגברות העלייה הבלתי חוקית של ביתא ישראל החל להוציא משרד הפנים צווי גירוש ליוצאי אתיופיה, במקביל ל[[הכושים העבריים|שחוריםכושים העבריים]], בתואנה שהם אינם יהודים שחוקש[[חוק השבות]] חל עליהם.{{הערה|שם=קורינאלדי}} המגורשים עצמם ירדו למחתרת ופעילי העלייה שאינם יוצאי אתיופיה ובראשם [[עובדיה חזי]] פנו לרב [[עובדיה אשריוסף]] פסקשפסק כי ביתא ישראל יהודים ויש לעלותם מיד, אך פסיקתו של הרב עובדיה לא שינתה את מדיניות משרד הפנים.{{הערה|שם=קורינאלדי}} ההתנגדות להכרה בביתא ישראל וההתנגדות לרב יוסף הביאה את שר הפנים [[יוסף בורג]] יחד עם [[שר הקליטה]] [[שלמה רוזן]] להטיל על [[יוסף ליטבק]] לערוך [[דו"ח ליטבק|דו"ח]] אשר שולל את פסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף ומביא בו את כל הנימוקים כנגדנגד עליית ביתא ישראל. עם כניסתו של [[שלמה הלל]] לתפקיד שר הפנים מונה צוות בינבין-משרדי שדן על חלות השבות על ביתא ישראל על סמך פסיקת הרב עובדיה, יוסף. חברי הצוות המליצו פה אחד להחיל את השבות והוא הוחל ב-[[10 באפריל]] [[1974]], אך החלתו בוטלה בידי בורג שחזר למשרד הפנים ב-[[25 ביולי]] [[1975]].{{הערה|שם=קורינאלדי}}

על אף שממשלת ישראל קשרה את עליית ביתא ישראל להחלת חוק השבות, נשלח ב[[אוקטובר]]באוקטובר [[1975]] שליח מטעמה לאתיופיה על מנת לדון בעליית הקהילה. השליח נפגש עם נציגי [[החונטה הצבאית האתיופית|ממשלת אתיופיה]] והעלה את האפשרות של מכירת נשק ישראלי תמורת עליית יהודים, אתיופיה עצמה סרבה לעסקה שכזו. במקביל החלה ישראל להבריח יהודים אתיופים וכן לתת הנחיות לחברתלחברות ישראליות להביא יהודים, בין החברות היו חברות ימיות שהביאו בספינותיהםבספינותיהן יהודים שהגיעו ל[[היסטוריה של אריתריאה (1952–1993)|אריתריאה]]. בינואר 1976 הפכה אתיופיה את החלטתה ותמכה בעסקה שהוצעה{{הערה|Bard, p. 51}} ובאוקטובר של אותה השנה הצדדים עדיין לא חתמו על העסקה ובכירים טענו כי מתנגדי העלייה בממשלה ובסוכנות היהודית עושים מאמצים כדימתאמצים למנוע זאת.{{הערה|Bard, p. 52}} עסקת נשק נחתמה בסופו של דבר, אך לא כללה יהודים וכאשר שמעו זאת פעילי העלייה הם לא הבינו מדוע הצדדים לא הגיעו לעסקה המדוברת.

ב-[[16 בינואר]] [[1977]] מונה הלל שוב לשר הפנים, וזאת לאחר ששרי המפדה[[מפד"ל]], ובהם שר הפנים בורג, פוטרו מהממשלה בעקבות [[ממשלת ישראל השבע עשרה#סוף כהונת הממשלה|הימנעותם]] ב[[הצעת אי אמון|הצבעת אי אמון]] בממשלה, וב-[[14 במרץ]] 1977 החיל הלל את השבות על ביתא ישראל.{{הערה|שם=קורינאלדי}}

לאחר "פליטת פה" של [[משה דיין]] בריאיון לעיתון בשווייץב[[שווייץ]] כי ישראל מספקת נשק למשטרו של [[מנגיסטו היילה מרים|מנגיסטו]], הממשל האתיופי ניתק את קשריו עם ישראל, גירש את כל הישראלים והחל לרדוף פעילי עלייה וציונים ובכך שימר את מערכת היחסים עם מדינות [[הליגה הערבית]]. תוך כדי זה החלה לנטוש את המדינה האליטה היהודית ובראשה [[יונה בוגלה]], אלו שלא הצליחו לברוח נתפסו ונשלחו למאסר. [[פרדה אקלום]], אחד ממורי רשת [[אורט עולמי|אורט]], ברח וחצה את הגבול ל[[סודאן]], משם שלח מכתבים לארגונים שונים והמוסד עלה עליהם. במקביל לכך "[[המוסד]]" החליט שיש לבחון את עליית היהודים דרך סודאן וכך היה, סוכניוסוכני "המוסד" הגיעו לסודאן ויחד עם אקלום תרו אחר יהודים אחרים שחצו הגבול.

הדבר הראשון שנעשה הוא הוצאת בני משפחתו של אקלום על מנת שלא יירדפו בגלל פעילותו ובשל כך נשלח שליח אשר הגיע למשפחתו והודיע על מצבו, שלושה מקרובי משפחתו של אקלום עשו את הדרך ל[[חרטום]] ומשם הוטסו, יחד עם 29 צעירים נוספים שאותרו, ל[[אתונה]] ומשם ל[[נמל התעופה בן-גוריון]]. אלו היו העולים הראשונים בדרך זו. עולים אלו שלחו גלויות למשפחותיהם והודיעו שהגיעו ל[[ישראל]]. המשפחות ובעיקר זו של אקלום, דחפו לצאת באופן רגלי כמו שעשו קרוביהם וכך היה. למשפחה זו הצטרפו שתי משפחות נוספות והםוהן החלו לנוע לכיוון הגבול, הדרך הייתה ארוכה וקשה אך משפחות אלו הגיעו ליעדן. בו בזמן "המוסד" דרש להפסיק את איתורם של יהודים בסודאן ולא ידע על ההסתננות של יהודים מאתיופיה לסודאן. הסוכן [[דני לימור]] ו[[פרדה אקלום]] המשיכו בפעולות וזיפווזייפו מסמכים של יהודים שהיו לכאורה בסודאן כל זאת על מנת לא לעצור את הפעילות, המשפחות שהגיעו לסודאן הוטסו לאתונה ומשם לישראל.

משפחות אלו שלחו גלויות למשפחותיהם שנותרו ב[[חבש]], השמועות וההצלחה של המשפחות שהלכו לסודאן התפשטה ביישוב היהודי ב[[תיגראי]] ומשפחות רבות התארגנו למסע הרגלי על עברלעבר הגבול. דרכם העיקרית של היהודים בטיגראי עברה דרך אזור [[וולקאיט]] ששם שכנה קהילה יהודית אשר קיבלה אותם בברכה וגם שם החלה השמועה להתפרץ ויהודים אלו החלו גם הם להצטרף למסע. שמועות אלו התפרצו וכךכך החלה דרכם של אלפי יהודים מטיגראי וולקאיט אשר הגיעו ל[[גדריף]], משם "המוסד" לקחם לחרטום וכך הוטסו לישראל. אלפי היהודים שהגיעו מטיגראי היו נטל על הפעילות של "המוסד" והוא החליט להכניס לפעולה את [[צה"ל]]. היהודים שהגיעו בהמוניהם הוטסו ישירות ממחנות הפליטים גדריף ו[[אום רקובה]] על ידי [[חיל האוויר]] לישראל וחלקם אף נלקחו אל [[הים האדום]] ומשם בספינות [[חיל הים]] הגיעו ל[[נמל אילת]]. המוסד ראה כי אין באפשרותו לעצור את גל העלייה והחל ב[[מבצע משה]]. עד לתחילת מבצע משה עלו לישראל כ-5,000 יהודים.

:** '''דרך הים (18 בנובמבר 1981 - 16 באפריל 1982)''' - פעילי מוסד:"המוסד" ועלייה הובילו את הפליטים היהודים ממחנות הפליטים לעיירת הנופש [[ארוס (כפר נופש)|ארוס]], השוכנת ליד עיר הנמל [[פורט סודאן]], שם הועלו הפליטים על [[סירת גומי|סירות גומי]] שלקחו אותם לספינה [[אח"י בת גלים 2|בת גלים]] שהפליגה עמם לישראל.

:** '''ההטסות הליליות''' - החל מ-16 במרץ 1981 ובמשך 25 חודשים נערכו תשעה מבצעי הטסה ליליים. מטוסי [[C-130 הרקולס|קרנף]] נחתו בקרבת מחנות הפליטים, שבמקביל פעילי מוסד"המוסד" ועלייה הובילו יהודים מתוך המחנות, העלו אותם למטוסים ואלו הוטסו לישראל.{{הערה|Mitchell G. Bard, '''From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry''', 2002, {{ISBN|9780275970000}}, p. 126-127}}

:** '''[[מבצע אליהו]] (1979 - 1982)''' - מבצע חילוץ שערכה [[האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה]] במחנות הפליטים במקביל לפעילות "המוסד" ובו חילצה 216 יהודים.

:* '''[[מבצע גור אריה יהודה|מבצע גור אריה יהודה/משה]] (22 בנובמבר 1984 - 5 בינואר 1985)''' - לאורלנוכח המוות הרב של הפליטים בכלל ושל היהודים בפרט הוחלט על העלאה מואצת שלהם במבצע פינוי מיוחד. ממשלת סודאן, בעקבות התערבותה של [[ארצות הברית]], אפשר לישראל לפעול להעלאתם של הפליטים בטיסות מסחריות של חברת התעופה הבלגית [[טרנס יורופיאן איירוואי]] {{אנ|Trans European Airways}} לאירופה ומשם לישראל. המבצע הסתיים בטרם עת, בעקבות הדלפה לעיתונות.

:* '''[[מבצע שבא|מבצע שבא/יהושע]] (28 במרץ 1985)''' - עקב ההתערבות ולחץ מצד ארצות הברית, ערך [[חיל האוויר האמריקאי]] ביוזמת [[ג'ורג' בוש האב את]] מבצע זה, אשר במסגרתו הועלו ברכבת אווירית מסודאן לישראל 494 יהודים שאותרו במחנות. בעקבות חשיפת המבצעים שנשמרה עד אז בסוד, השתנתה המפה הפוליטית באזור. שליט סודאן [[ג'עפר נמירי,נומירי]] הודח משלטונו, והיחסים בין ישראל לסודאן עלו על שרטון.

:* '''29 במרץ 1985 - 29 במרץ 1990''' - פעילי מוסד"המוסד" ועלייה המשיכו לפעול בסודאן בחשאיות כדי לאתר יהודים שנותרו במחנות. פעילות "המוסד" התגלתה במרץ 1990 ופעילי עלייה יוצאי אתיופיה נכלאו. הפעילים שוחררו רק ב-29 במרץ 1990 לאחר שאיש העסקים הבריטי [[טייני רולנד]] {{אנ|Tiny Rowland}} שהיה מקורב לממשלה הסודאנית התערב בעניינים. במקביל לכך גירשה ממשלת סודאן גירשה בחזרה לאתיופיה את הפליטים היהודים שאיתרה בחזרה לאתיופיה.

*'''[[מבצע פדיון שבויים]] (1984 - 1989)''' - מבצע שערכה האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה ובמסגרתו הועלו 973 יהודים בדרכי רמיהרמייה מאתיופיה לישראל.

בשנים [[1987]]–[[1990]] התהדקו הקשרים בין ממשלות אתיופיה וישראל, שסיפקה לאתיופיה מערכות [[נשק]] וייעוץ צבאי בתמורה להעלאת יהודי אתיופיה לישראל. ישראל ואתיופיה הסכימו על העלאת חמש מאות יהודים בחודש תמורת עזרה כלכלית, חקלאית והספקת ציוד בריאותירפואי. בראשית [[1991]] עמד שלטונו של [[מנגיסטו היילה מרים]] בפני התרסקות נוכח כוחות המורדים שהתקרבו לאדיס אבבה. הדחתו הקרובה של מנגיסטו עוררה את החשש כי גורלם של אלפי היהודים שהמתינו בעיר לעלייה ארצה נתון בסכנה. בהתאם לכך החלה ממשלת [[ישראל]] (בראשות [[יצחק שמיר]]) בניהול משא ומתן, בתיווך [[ארצות הברית]], עם השליט האתיופי, במטרה לסכם על הוצאתם המהירה של היהודים מאתיופיה לישראל.