תותח 6 ליטראות – הבדלי גרסאות

|בלם לוע=דגמים 1-31–3 ללא בלם, דגם 4 -נוסף בלם

השם הרשמי בצה"ל לתותח היה: "תותח נ"ט 6 פאונד בריטי".

השם הצה"לי למקבילו האמריקני היה: "תותח נ"ט 57 מ"מ אמריקני".

המונח '''ליטראות''' מקורו במשקל הקלע שנורה. מידת משקל שמקורה במידות האימפריאליות הבריטיות (1 [[ליטרה]] = 0.4536 [[ק"ג]]).

בניגוד לכרעיים של תותח 2 הליטראות הישן, היו הכרעיים של תותח חדש זה ניתנים לפתיחה ונבנו על מרכב פשוט של 2 גלגלים. סדרת הייצור הראשונה מדגם Mk-II אופיינה בקנה קצר (L/43) עקב מחסור במחרטות מתאימות. לדגם הבא מסוג Mk-IV נוסף [[בלם לוע]] על מנת להקטין את הרתע. למרותאף על פי שהתותח הוכיח את עצמו בקרבות, כבר ב-1942 הוחל בפיתוח דגם מתקדם יותר. המטרה הייתה לקבל תותח עם [[קליבר]] זהה ומשקל דומה אבל עם יכולות גבוהות יותר. כל הניסיונות נכשלו ובפברואר 1943 הוכנס לשירות התותח שעמד להחליף את ה-6 ליטראות: [[תותח 17 ליטראות| ה-17 ליטראות]] בעל קליבר גדול יותר. למרות זאת המשיך הצבא הבריטי להפעיל את תותח ה-6 הליטראות שהיה קל ונייד מאד לעומת תותח ה-17 ליטראות הכבד, גם לאחר סיום מלחמת העולם השנייה לתקופה של כ- 20 שנים נוספות.

[[קובץ:QF-6-pounder-Mk-IV.jpg |שמאל|ממוזער|250px|תותח נ"ט 6 ליטראות דגם Mk-IV]]

הדיוויזיות הבריטיות הכילו 4 סוללות כאשר כל סוללה כללה 12 קנים.

בהמשך קיבל כל גדוד חי"ר סיוע של פלוגת תותחי נ"ט בת 6 קנים. הגוררים הסטנדרטים ב[[המערכה במדבר המערבי|מדבר המערבי]] היו [[נושא ברן|נושאי ברן]] ומשאיות. יותר מאוחר בזירה האירופית הם נגררו באמצעות גוררי "לויד". ( Lloyd Carrier ).

הצלחת התותח בשדה הקרב מחד והמחסור הגובר בכלים נגד טנקים הביאו לייצור ואספקת תותחים לצבאות בנות הברית על ידי תעשיית הנשק האמריקאית שסיפקה אותם גם לחזית המזרחית.

גם לצבא האמריקני היה צורך בתותח זה שיחליף את תותחי ה-37 מ"מ הנגד טנקים.

* על הצירים ליד כל גלגל נוספה רגל מיוחדת שאפשרה לקראת הכנת התותח לירי, להורידה במהירות למטה ובכך להעביר את משקל התותח מהגלגלים לרגליים. הדבר הביא ליציבות משופרת ולהורדת זמן הכיוון לאחר כל ירייה.

במאי 1942 נעשה בתותחים שימוש מבצעי ראשון ב[[קרב גזאלה]]. התותח הוכיח את עצמו בצורה טובה מאד. ב[[קרב אל עלמיין]] במאי 1942 השמידו התותחים של הארטילריה המלכותית 15 טנקים גרמניים.

עם הכנסת טנקים גרמניים כבדים יותר כמו הטייגר והפנצר, היה צורך להגיע לטווח קצר כדי לחדור אותם מלפנים. אולם מזוויות אחרות הוא היה עדיין בעל יכולת רבה. תותח כזה שהותקן על טנק בריטי מסוג "צ'רצ'יל", זקף לזכותו את השמדת טנק [[טייגר סימן 1]] הראשון בזירה הצפון אפריקאית.

נעשו מספר ניסיונות להפוך אותו לתותח מתנייע כאשר הורכב על גבי משאיות קלות. דגם זה כונה בשם: [[portee 6 Pdr]] .

ב[[הלגיון הערבי|צבא הירדני]] היו שלוש חטיבות ובכל חטיבה שני גדודים. הגדודים קבלו נשק מסייע של [[תותח 25 ליטראות| תותחי 25 ליטראות]]. לכל גדוד היה נשק [[שיוך אורגני|אורגני]] של תותחים נגד טנקים מסוג 6 ליטראות, [[תותח 2 ליטראות|2 ליטראות]], [[מרגמה "3|מרגמות "3]] ו[[מקלע| מקלעים]].

בסך הכל היו לצבא הירדני 38 תותחים נגד טנקים 6 ליטראות לפי החלוקה הבאה: לחטיבה מספר 1 - 10 תותחים, לחטיבה מספר 3 - 8 תותחים, לחטיבה מספר 4 - 12 תותחים, בגדוד הארטילריה - 6 תותחים ועוד 2 תותחים במפקדת החטיבה.{{הערה|ראהראו '''זכרונות עבדאללה אל-תל''' עעמ' 66 }}.

אין מקורות מוחלטים על כמות התותחים שהיו בשימוש [[הצבא המצרי]]. ניתן להניח שצבא זה, שהיה דומה במבנהו לצבא הירדני, פעל לפי השיטות הבריטיות והיה גדול ממנו. היו לא פחות תותחים, כלומר לפחות כ- 38 קנים.

[[קובץ:6pdr-Aibdis.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אנשי גדוד 53 גבעתי, ליד אחד משני התותחים שננטשו במשלט עבדיס, 9.7.1948]]

התותח בצורתו הנגררת המקורית שימש את [[חיל המשלוח המצרי (1948)|חיל המשלוח המצרי]] בצורה נרחבת בכל הגזרות. לכל גדוד חי"ר מצרי הייתה פלוגה מסייעת שכללה מחלקה בת ששה תותחים.

לפי מקור אחר, לכל גדוד הייתה גונדה שכללה שתי סוללות עם ארבעה קנים בכל אחת. כלומר, בסך הכל שמונה קנים בגונדה.

אחד מקרבות הכיבוש הראשונים של הצבא המצרי בו נעשה שימוש בסוללת תותחי 6 ליטראות היה בקרב על [[יד מרדכי]]. הוכחה חד משמעית לשימוש זה, היא פיזור רב של קליעי תותח זה שמתגלים מדי פעם עד היום ברחבי הקיבוץ. סוללה אחת הוצבה ליד הכפר [[דיר סניד]] בו שכנה מפקדת החטיבה המצרית במרחק של כ- 2 ק"מ.

האירוע הראשון בו לכדו כוחות [[צה"ל]] תותח 6 ליטראות נגד טנקים היה בקרב על [[משלט עיבדיס]] ב-9 ביולי 1948. לאחר כיבוש המשלט נתגלו בו שני תותחי 6 ליטראות במצב כשיר לפעולה.

בהמשך הקרבות הותקנו כמה תותחי שלל על גבי זחלמ"ים של צה"ל והפכו ל[[תותח מתנייע|תותחים מתנייעים]].

בקרב על שייח' נוראן (מקומו הנוכחי של [[מגן (קיבוץ)|קיבוץ מגן]]), פגע ושיתק תותח שלל שהותקן על [[זחל"מ]] צה"לי ופעל כתותח רכוב בשישה טנקים מצריים מסוג [[לוקסט M22]] ובכך בלם את ההתקפה כולה. צוות התותח היה מגדוד 89, (גדוד הפשיטה) שהשתייך ל[[חטיבה 8]] המשוריינת של [[יצחק שדה]]. כנראה שאחת הסיבות העיקריות להצלחת הצוות הישראלי, הייתה בכך שתותחי הטנקים המצריים לא פעלו.

עם גמר פריקת הציוד שהתנהלה תחת אש, מבחינים עם אור ראשון בטור של כ- 20 טנקים מצריים שמנסים לפרוץ ליעד. סוללת התותחים כבר מוכנה לפעולה, אולם קומנדקר אחד שגלגליו מנוקבים חסם לתותחנים את שדה האש. עצמוני החליט לסלק בכל דרך שהיא את הקומנדקר. הוא זחל כ- 100 מטר עד לקומנדקר תחת [[אש צולבת]], הצליח להתניעו והחל לנסוע היישר אל הטנקים המצריים. הטנקים נעצרו עקב חששם שהקומנדקר הוא רכב תופת. שדה האש נפתח לתותחנים שלנו שפתחו באש מדויקת. המצרים נסוגו תוך השאירם בשדה כ- 300 פצועים והרוגים ובנוסף - 9 טנקים שהושמדו.

בפקודת המבצע שכתב [[יצחק רבין]] קצין המבצעים של [[מלחמת העצמאות|חזית הדרום]] ערב [[מבצע יואב]], הוא רשם בסד"כ התותחים: 2 תותחי 6 ליטראות. ייתכן שלמרותשעל אף שמספר התותחים הכשירים שנתפסו שלל היה גבוה יותר, עקב מחסור בתחמושת שובצו רק שני תותחים מסוג זה למבצע.

בשנת 1955 היו בידי צה"ל 157 תותחים. בשנת 1956 נרכשו ב[[הולנד]] 100 תותחים נוספים.

התותחים עברו הסבה לקנה בקוטר 90 מ"מ מתוצרת חברה צרפתית ממפעלים בצרפת ובבלגיה. בצד הימני הפנימי של המגן, הותקן ארגז לאכסון שלושה פגזים תורניים. מלפנים נוסף מתקן לשאת כעין מטרייה שנשאה עליה רשת הסואה. על המגן הפנימי מצד שמאל נוסף מתקן לאכסון הפריסקופ. ה[[פריסקופ]] עצמו נלקח מתותח 75 מ"מ של טנק שרמן M3. גם בלם הרתע שונה.

התותח המשופר כונה: "תותח נ"ט קנה מוסב 90 מ"מ". (ראו תמונה משמאל למטה). התחמושת כבר לא הייתה תחמושת הנ"ט המקורית, אלא פגזי [[מטען חלול]]. זאת הייתה טכנולוגיה גרמנית שפותחה בשלהי [[מלחמת העולם השנייה]]. התותחים פעלו במסגרת ה[[חרמ"ש]] בחטיבות הממוכנות עד שלהי שנות החמישים. יחידות התותחים פעלו כיחידות אורגניות של חטיבות החי"ר כאשר המפעילים הם תותחנים. עם הוצאת התותחים והעברתם להגנה המרחבית, הם הוחלפו ב[[תותח ללא רתע| תותחים ללא רתע]] 106 מ"מ.

בסוף שנות החמישים הוצאו מהשירות הסדיר והועברו ל[[הגנה מרחבית|הגנה המרחבית]] ביישובים שלאורך הגבול, בחלקם עם הקוטר המקורי של 57 מ"מ ובחלקם בקוטר 90 מ"מ (16.5 פאונד). התותחים הופעלו על ידי צוותים של חברי הקיבוצים שעברו קורסים והשתלמויות. התרגולת לניידותם הייתה באמצעות טרקטורים. כל יחידה אורגנית (בכל קיבוץ) כללה 2 תותחים.