משה ברמן – הבדלי גרסאות

המתח בין ברמן לפועלים הגיע לשיא בסוף קיץ תרס"ט, כאשר ערימות התבואה היו על הגורן והתעורר חשש שהגשם הצפוי ירטיב את התבואה. ברמן שיגר שליח לכפר הקרוב והביא קבוצת ערבים לעבודה. זו הייתה הסיבה המיידית להחלטת הפועלים בחווה להכריז בסוף [[אוקטובר]] 1909 על שביתה . על פי גרסה נוספת, השביתה פרצה על רקע רצונו של ברמן להחתים את הפועלים על חוזה חדש, שנועד לאפשר לברמן להעסיק ערבים בחווה, כאשר הפועלים מסכימים לכך מראש. בכל מקרה, [[ארתור רופין|רופין]] הוזמן על ידי ברמן לחווה, כדי לפתור את הסכסוך, אך הוא הגיע לחווה לאחר כשבועיים. בינתיים, השביתה הסתיימה לאחר ארבעה ימים בפיוס בין הצדדים, אבל שמונת הפועלים, אנשי קומונת [[רומני (עיר)|רומני]], שהיו ממייסדי החווה, עזבו ועברו ל[[חדרה]], כדי להמשיך את עבודתם השיתופית.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=143-132}}}}{{הערה|שם=הערה מספר 20170705053006:0}} ההיסטוריון [[יעקב גולדשטיין]] כתב ששביתה זו פרצה בגלל הסתירה בין תפיסתם של העולים בעלייה השנייה לבין תפיסתו של ברמן. הפועלים האידאולוגיים גיבשו תפיסה של "[[כיבוש העבודה]]" ויצירת מעמד פועלים יהודי בעל תחושת שליחות חברתית ולאומית. מנגד, ברמן גיבש תפיסה פרגמטית, שעיקרה הצלחת החווה מבחינה משקית ולכן העסיק פועלים ערבים בחווה - מהלך שהפועלים התנגדו לו בתוקף.{{הערה|שם=הערה מספר 20170705053006:4}}