מיין קאמפף – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
השימוש במילה זו בתחביר זה שגוי. |
מ הוספת קישור להפתרון הסופי |
||
שורה 81:
האינטנציונליסטים ניתלים בפיסקה המדברת על הרעלת היהודים בגז במלחמת העולם הראשונה, כהוכחה לכך שלהיטלר הייתה תוכנית השמדה שאף ירדה לפרטי פרטים עוד בשנת [[1924]]. הפונקציונליסטים סבורים כי הפיסקה אינה מוכיחה דבר, ואינה קוראת להשמדת כל העם היהודי אלא רק כ-15,000 מבניו. הפונקציונליסטים טוענים כי על אף שמיין קאמפף ספוג בשנאת יהודים חריפה, זהו המקום היחיד בו אין מדובר על רצח לשמו.
מעבר לזאת, טוענים הפונקציונליסטים, כי מזכר שנכתב על ידי [[היינריך הימלר]] ב-[[25 במאי]] [[1940]], הנושא את הכותרת "[[הפתרון הסופי]] לשאלת היהודים", ואשר היטלר הסכים לתוכנו, מוכיח שלא הייתה תוכנית כוללת לרצח עם עוד בשנת [[1924]]. במזכר דוחה הימלר את התוכניות להשמדה פיזית, לטובת "[[תוכנית מדגסקר]]", הגליית היהודים לאי נידח. על פי הפונקציונליסטים, מיין קאמפף מתייחס ל-25 הנקודות של מצע המפלגה הנאצית שהתקבלו בפברואר [[1920]], ובהן מדובר על הגבלות מסוימות - איסור על יהודים להשתתף בעריכת עיתונים, בעלות בבתי כלבו, הגבלות על הגירה יהודית, גירוש "[[אוסטיודן|יהודי המזרח]]", אשר היגרו לגרמניה ממזרח אירופה מאז [[1914]], וביטול אזרחותם הגרמנית של הנותרים. על פי הפונקציונליסטים תוכנית זו אינה שוות ערך לרצח עם. הפונקציונליסטים טוענים כי דרגת האנטישמיות בספר מיין קאמפף אינה חריגה מהדרגה המופיעה בכתבי אנטישמים אחרים - [[וילהלם מאר]], [[גאורג ריטר פון שנרר]], [[יוסטון סטיוארט צ'מברליין]] ו[[קרל לואגר]], אשר כולם כינו את היהודים "מחלה" ו"שרץ", ומצוטטים בהתלהבות במיין קאמפף.
כן טוענים הפונקציונליסטים כי אין כל עדות ישירה המחברת את היטלר להחלטה על שימוש בגז דווקא לביצוע הרציחות. השימוש בגז החל בשנת [[1939]] בביצוע [[תוכנית T4 - אותנסיה]] כאשר מנהלי התוכנית (שעסקה ברציחתם של גרמנים לא יהודים, שלקו במחלות) חיפשו דרך להשמיד מספרים גדולים של חולים בדרך יעילה, מבלי להזדקק להזרקה אישית של רעל לכל אחד ואחד. אמנם היה זה היטלר שהורה על ביצוע התוכנית, אך לא נמצאה הוראה כי ייעשה שימוש בגז דווקא. הרצח ההמוני של היהודים החל בקיץ [[1941]] בפעולת ה[[איינזצגרופן]] אשר השתמשו בשיטת [[בור ירי|בורות הירי]]. המעבר לגז היה בשל כך ששיטה זו נראתה כבלתי יעילה, בלתי חסכונית במשאבים, וגבתה מחיר פסיכולוגי יקר ממבצעיה. כן מצויות עדויות של רוצחים כ[[אדולף אייכמן]] ורודולף הס אשר העידו כי השימוש בגז היה שיקול פנימי של ה-[[SS]] שנתקבל מטעמי יעילות. מכיוון שכך, טוענים הפונקציונליסטים, אין כל קשר בין מה שכתב היטלר במיין קאמפף ב-[[1924]] ובין השימוש בגז ב[[השואה|שואה]]. אף ההיסטוריון [[איאן קרשו]] כתב על השימוש בגז במחנה [[חלמנו]] כי ההחלטה לעבור לשימוש במשאיות גז הייתה החלטה אד הוק, ובוצעה כאלתור.
| |||